מתי אפשר להכניס אורחים?
יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ (אבות, פרק א' משנה ה').
על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. אלו היו מילות ההדרכה של שמעון הצדיק בתחילת הפרק, ובהן תמצת את שלושת עקרונות-היסוד עליהם צריך האדם לבסס את חייו.
הבנת יסודות אלו עומדת בבסיס המשניות הבאות אחר דבריו של שמעון הצדיק. פתחנו בדבריו של אנטיגנוס איש סוכו שלימד אותנו את היחס לעמוד ה'עבודה', עברנו אל דברי יוסי בן יועזר שהנחה אותנו בדרך לעמוד התורה וכעת אנו פונים אל העמוד השלישי, עמוד גמילות-החסדים.
הניסוח הפותח את דבריו של יוסי בן יוחנן זהה לנוסח שפתח את דברי של יוסי בן יועזר במשנה הקודמת: יהיה ביתך בית ועד לחכמים. רק לאחר מכן ניתן להתקדם אל ההוראה הבאה: יהי ביתך פתוח לרווחה.
בסיומה של תפילת שחרית אנו נוהגים לומר טקסט קצר המפאר ומרומם את ריבון העולמים: 'אין כאלוקינו, אין כאדוננו, אין כמלכנו וכו''. לאחר משפט הפתיחה הזה אנו מקשים בקול: 'מי כאלוקינו? מי כאדוננו?'.
מפורסם כי רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל נשאל מדוע אנו פותחים עם הקביעה החד-משמעית 'אין כאלוקינו' ואז שואלים 'מי כאלוקינו?' נכון היה, לכאורה, להפוך את הסדר. לפתוח בתמיהה ובבירור ואז לענות את התשובה הברורה: אין כאלוקינו!
תשובתו הייתה כי אדם הנכנס למנהרה מפותלת בעלת פניות רבות וסמטאות אפילות אינו רוצה לאבד את הכיוון. בשל כך הוא לוקח עמו חבל. את קצהו האחד הוא קושר בכניסה למנהרה ואת הקצה השני הוא מחזיק איתו. כך, גם אם יתבלבל תמיד יכול יהיה לחזור.
כך גם כאשר אנו עוסקים בנושאים קריטיים כמו שאלות-באמונה עלינו להציב לעצמנו גבולות ותחומים ברורים. קודם כל, לפני שיוצאים לדרך, חובה לדעת בלי-שום-ספק: אין כאלוקינו! כעת, ניתן, בזהירות, לגשת אל בירורי האמונה ואל הפנמת הציווי: 'וידעת... והשבות... כי ה' הוא האלוקים'.
*
אברהם אבינו היה הראשון לפתוח את ביתו לרווחה. בארבעת הפתחים נכנסו אלפי אורחים, שונים ומשונים. כל אדם, ללא הבדלי גזע או דת יכול היה להיכנס להרגיש בבית. אך מי שנכנס לשם הושפע לטובה מבעל הבית. אברהם שגייר את האנשים ושרה שגיירה את הנשים היו מלאים באמונה-פנימית שיכולה הייתה להקרין על האורחים השונים שנכנסו.
גם כיום, מלמד אותנו יוסי בן יוחנן, חשוב מאוד לאפשר לכולם להיכנס. נכון לתת לכל מי שמחפש בית, אוזן קשבת או עצה טובה, להרגיש שהמקום הזה מוכן עבורו. 'גמילות חסדים' היא אחת מעמודי העולם. אבל, תנאי קודם למעשה: יהי ביתך בית ועד לחכמים. הוי מתאבק בעפר רגליהם. הבית צריך להיות מבוסס ומיוסד על אדני התורה והיראה. הבית צריך להיות בנוי על דברי החכמים ועל הליכה תמידית בעקבותיהם ובדרכם. לא ניתן להכניס את כל מי שמידפק על הדלת, אם הבית עצמו אינו מוגן דיו, מבוסס וחזק.
*
המסר השני שמלמד אותנו יוסי בן יוחנן מסביר לנו כיצד עלינו להתייחס ליכולת לעשות חסד עם אחרים. יש אנשים שמעדיפים לחסוך את הכסף לעצמם, ודאי בזמנים דחוקים. לעניים הם יתנו כשירווח להם. אך במצוות הצדקה קיימת סגולה מיוחדת: 'זורע צדקות, מצמיח ישועות'. דווקא בזמן של דוחק כדאי להתאמץ ולהתייחס אל העניים כחלק אינטגרלי מבני הבית. נתינת הצדקה היא עצמה סגולה לרווח ולהצלחה.
ויהיו עניים בני ביתך – כמו שאתה נותן לבני ביתך, לעובדים שלך ולכל מי שאתה מרגיש שכדאי לך לתת לו, כך תן גם לעניים, להם הכי מומלץ לתת. השקעה בגמילות-חסדים היא ההשקעה הבטוחה ביותר.