בפרשת וירא ליווינו את אברהם אבינו בדרכו לניסיון הקשה ביותר. ניסיון העקדה. למדנו איך אברהם עמד בניסיון עד שקיבל את המסר המיוחד 'עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה' (כב, יא) לכאורה, אחרי עמידה כה מופלאה בניסיון כה קשה, אין צורך בניסיון נוסף. המטרה הושגה, ברור שאברהם ירא אלוקים ומסוגל לעשות את כל מה שהקב"ה דורש ממנו.
והנה, פרשת השבוע פותחת במותה של שרה רעייתו, ובצורך של אברהם לחפש מקום קבורה עבורה.
את החיפוש אחר אחוזת קבר, מגדיר רבינו יונה בפירושו למסכת אבות כניסיון העשירי והאחרון: העשירי, קבורת שרה, שנאמר לו 'קום התהלך בארץ לארכה ולרוחבה, כי לך אתנה' וכשמתה אשתו לא מצא מקום לקוברה עד שקנאו, ולא הרהר'.
דבר זה טעון הבנה. אין ספק שלהסתובב במקום שהקב"ה הבטיח לו שיהיה שלו, ולא להצליח לקבור את אשתו בחלקת קבר קטנה זהו ניסיון קשה.
אך לשחוט בן יחיד קשה בהרבה! ואת זה אברהם כבר הוכיח שהוא מסוגל לעשות למען ה'! מדוע, אם כן, נצרך אברהם להתנסות בניסיון נוסף? במה היה לו להיבחן כעת, שלא נבחן עד עכשיו?
***
יתכן שניתן להבין זאת כך.
הן אמת, ניסיון העקידה היה ניסיון גדול וקשה. הניסיון הקשה ביותר מכל עשרת הניסיונות. אבל את הניסיון הזה הוא עבר עם סיוע של שני דברים, ראשית, אלוקים דיבר אתו בפירוש. הוא ידע שזו בקשה מפורשת של הא-ל. ושנית, היו לו שלושה ימים להתכונן. את כל הדרך עד להר המוריה הוא ניצל למחשבות ולכוונות עילאיות. היה לו את כל הזמן להיערך כראוי לאקט המורכב אותו עמד לבצע.
כשהוא חזר הביתה, הוא כבר היה אחרי הכל. אחרי שהוא עמד בניסיון, אחרי שנאמר לו שכעת ברור שהוא ירא אלוקים. זהו. חזרה לשגרה.
ואז, כשנראה שהכל רגיל, אשתו מתה. בלי היערכות מוקדמת, בפתאומיות, שרה אמנו הולכת לעולמה.
ועכשיו הוא לבד. אלוקים לא מדבר איתו. אין לו זמן לחשוב ולהתכונן. עכשיו, מתוך הכאב הקשה והנורא על פטירתה הפתאומית של אישתו, הוא מוצא את עצמו מתמקח עם סוחר ערמומי על רכישת קרקע שבעצם אלוקים הבטיח לו שהיא שלו.
עכשיו, כשהוא לא מרוכז, כשאין לו זמן לייחד ייחודים ולכוון כוונות, נמדד אברהם אבינו בפעם האחרונה. האם את כל ההשגות הגבוהות שהוא השיג עד עכשיו הוא יצליח לתרגם גם ליומיום השגרתי? האם גם כשהוא מנותק מאווירת רוממות והא עסוק בסחר-מכר עם גויים מושחתים, תוך כדי אבלות ועצב, האם גם שם הוא מסוגל לשמור על יראתו והשגותיו?
ולא הרהר.
גם בניסיון הזה הוא עמד.
'יראת האלוקים' הפכה לחלק ממנו. למהותו האישית. שום דבר לא יזיז אותו מאמונתו החזקה ומיראתו האיתנה.
מידידי, הרב נחום מצגר הי"ו, שמעתי רעיון נוסף, עמוק ונפלא.
פסיכולוגים וסוציולוגים שנתחו את דפוסי התנהגותם של יושבי מחנות העבודה וההשמדה בתקופת מלחמת העולם השניה, שמו לב לתופעה מעניינת.
הרבה מאלו שעברו את כל הזוועות והצליחו לשרוד את השנים האיומות ההן, השתנו לבלתי היכר לאחר השואה. פתאום, גם אנשים שלפני השואה היו מתורבתים והגונים, החלו לגנוב ולשדוד, להשחית ולהרוס ממון של אנשים אחרים.
ההסבר שניתן לתופעה הזו היה, כי בני אדם שחוו טרגדיה אישית קשה כל כך, החלו להרגיש שעכשיו הכל מגיע להם. הם חשו כי לאחר שנים כה קשות של סבל וייסורים, על האנושות כולה לפצות אותם ולהעניק להם כל מה שידרשו (ר' לדוג' ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 113, הוצאת דביר 2001).
להבדיל, ניתן להקיש מהתקופה ההיא גם לענייננו.
אברהם סיים עכשיו התמודדות עצומה. הוא הזדכך זיכוך אחר זיכוך, התנסה בניסיון אחר ניסיון, והגיע לרמה המקסימלית אליה יכול בן-אנוש לשאוף. אישור אלוקי. 'ירא אלוקים אתה'.
והוא חוזר הביתה, לאנשי עמל נבערים. מגושמים. רחוקים מרחק בלתי נתפס ממעלתו הרמה והמיוחדת.
ואברהם אינו משדר 'מגיע לי'. הוא אינו דורש כלום מכוח היותו מזוכך וקרוב כל-כך. הוא דן וסוחר עם האנשים הפחותים שסביבו, כאחד העם, ללא זכויות יתר, ללא הבטחות אלוקיות המעניקות לו את כל האזורים שאלה שסביבו טוענים עליהם לבעלות.
וזהו הניסיון העשירי, לאחר העליה הרצופה בסולם המעלות, לאחר שברור ש'ראשו מגיע השמימה', האם עדיין 'רגליו מוצבות ארצה'? האם הוא עדיין יודע לחיות בצורה נכונה, כאן, בעולם הזה?
***
לפעמים אנו עושים דברים גדולים. מתרוממים, מתעלים, עושים מעשה חסד מיוחד, מסייעים לכל מיני אנשים.
לאחר מעשים כאלה, אין ספק שמעלתנו גדולה.
אבל עלינו להמשיך לעמוד בניסיון שמצביה בפנינו עלייתנו ומעלתנו.
האם אנו מסוגלים להמשיך לחיות גבוה, גם כשהתנאים הסביבתיים אינם מסייעים לנו לעשות זאת? האם אנחנו הופכים להיות בעצמנו אנשים נעלים יותר, ללא קשר לסביבה ולשכנים?
וגם כשאנו מצליחים בכך, האם אלה שסביבנו שלא נמצאים במעלה הגבוהה שלנו, סובלים מכך שאנו מרוממים מהם? האם עלייתנו באה על-חשבון היחס שלנו לסביבה, לבני האנוש שחיים לידנו ואינם שותפים למעשים הגדולים שאנו עושים?
נקודה למחשבה.
שבת שלום!