טוב, מאוד!

בסיום ששת ימי בריאת העולם, מסכמת לנו התורה במשפט קצר את הגדרת העולם בראייתו של הבורא:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי (א, לא).

לא רק 'טוב' כפי שהיה עד היום. טוב 'מאוד'. מה הופך את הטוב לטוב מאוד?

מסבירים חז"ל במדרש:

אמר רב הונא: 'הנה טוב מאד' זו מדת הטוב, 'והנה טוב מאד' זו מדת יסורין. וכי מדת יסורין טובה מאד? אתמהא! אלא שעל ידיה הבריות באים לחיי העולם הבא. וכן שלמה אומר (משלי ו) 'ודרך חיים תוכחת מוסר' אמרת, צא וראה איזהו דרך מביאה את האדם לחיי העולם הבא? הוי אומר זו מדת יסורין: (בראשית רבה, ט, ח).

ייסורים. הם טובים מאוד.

וכמו שחכמים שואלים מיד, אתמהא! מה כל כך טוב בייסורים? מדוע הם הדרך להגיע לעולם הבא?

***

נתקדם, יחד, להמשך הפרשה. לאחר חטא אדם הראשון הגיעו העונשים. כל השותפים בחטא נענשו בעונשים שונים. הנחש, קיבל עונש מעניין:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (ג, יד)

נתמקד בשורה האחרונה, 'עפר תאכל כל ימי חייך'.

זה נשמע נורא, כל החיים רק עפר? אך במחשבה שניה זה לא נשמע גרוע כל כך. אם לזה הוא יתרגל, וזה יהיה הטעם שילווה אותו כל החיים, זה הופך באיזשהו מקום אפילו לברכה. איפה שהנחש ילך, בכל מקום בעולם, הוא לעולם לא יהיה רעב. תמיד יהיה לו מה לאכול. מה כל כך נורא? נשמע שהוא כמעט קיבל פרס – לעולם לא לסבול ממחסור ורעב!

אך התשובה היא פשוטה.

ללא מחסור, אין לאן לשאוף. אין לאן להתקדם. סביב לנחש יש את כל מה שהוא צריך בשביל להתקיים. מאמץ יתר לא מקדם אותו בכלום – כי בכל מה שהוא יאכל הוא יטעם את אותו הטעם. ממילא, הוא מאבד את טעם החיים. אין לו למה להתאמץ. אין לו עבור מה לנסות דברים חדשים. כלום. משעמם. 

הנחש מסמל את היצר הרע. את ההתרחקות המקסימלית מהאידיאל האנושי.

'שלמות' היא הדבר הכי רחוק מחוויית חיים בריאה. הדבר הכי רחוק מטוב. כי בשביל להניע את האדם צריך שיחסר לו עמוק בפנים. צריך שיהיה לו מנוע שמדרבן אותו לקום ולגלות ולחוות דברים שהוא עוד לא חווה. כשאדם מאבד את היצר להתקדם ולשאוף, הוא מאבד את יצר החיים בכלל.

***

נעמיק מעט יותר.

כשהאדם מתמודד מול החוסר הפנימי שלו, זו ההזדמנות שלו ליצור שיח עם המהות השלמה היחידה שהוא יכול להתחבר אליה. עם הא-ל. מתוך קושי. מתוך תחושה של חוסר-אונים. במצב של תחושת אפסיות, האדם מוצא את הבורא כמקור הסמכות העליונה והשלמה. הסמכות שיכולה לספק את כל צרכיו.

השיח הזה מתבטא בתפילה, בתחושת אמון בבורא, וביצירת קשר עמוק, בלתי תלוי, במי שאמר והיה העולם.

דוד המלך, מסכם זאת במילים פשוטות: אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי: (תהילים, קלא, ב).

כגמול עלי אמו.

'כמו שהגמול אינו סומך על עצמו מאומה ויודע כי קצר כחו מעשות דבר, כן כגמול עלי נפשי - שמדעתי שאני בפני עצמי רפה ידים וחסר כח' (מלבי"ם).

דוד הגיע להכרה זו מתוך עוצמה שלטונית. גם כעומד בראש ממלכת ישראל וכלוחם עתיר ניצחונות הוא הבחין בכך שבעודו בפני עצמו הוא 'רפה ידיים וחסר כח'. ללא עזרת בוראו, הוא בדיוק כמו תינוק ללא חלב אמו. חסר מעש. חסר יכולת.

אי אפשר לחשוב בכיוון הזה כשכל מה שאדם מעוניין בו נמצא בהישג יד.

הנחש הפנימי באדם משדר לכל אחד מאתנו תחושת ביטחון ביכולות האישיות שלנו. אולי לא בקלות כמו העפר שנמצא בכל מקום, אבל בהחלט קיימות יכולות אישיות מיוחדות המאפשרות הצלחה במשעולי החיים, גם ללא סיועו התמידי של הא-ל.

המאבק הפנימי הזה נמשך תמיד. וכשדברים הולכים כמו שצריך, שוכחים לשים לב לכך שבלי עזרה תמידית לא היינו מצליחים.

ובשביל זה לא תמיד הולך טוב.

כשאנו שומעים את המילה 'ייסורים' אוטומטית עולים לנו בראש תרחישי אימה של כאבי תופת ומחלות סופניות.

חכמינו, לעומת זאת, הפשיטו את המונח 'ייסורים' לרמה הכי בסיסית. כל פעם שלא הולך בדיוק לפי התכנית:

'אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים' (ערכין טז, ב). אדם הכניס את היד כדי להוציא שלושה שקלים וכשהוא מוציא את היד הוא מגלה שהוא תפס רק שניים. הוא צריך להכניס את היד שוב ולדוג עוד מטבע. אלו ייסורים.

זו הזדמנות של אדם לראות שלא הכל הולך לפי התכנית.

וכשזה קורה, כל מה שצריך לעשות זה לחשוב רגע. לחשוב על כל הפעמים שהדברים הלכו טוב. לחשוב ולשים לב שבכל פרט בחיים יש התערבות אלוקית. בלי העזרה התמידית שלו, לא היינו מצליחים לעשות כלום, גם לא את הדברים שנראה לנו שאנו עושים לבד.

מייסדי הקומוניזם, זיהו את המנגנון הפנימי של האדם המעורר באופן אינסטינקטיבי את הפניה לבורא. הם ניסו לבטל את ההיגיון האנושי עם המשפט שקבע כי 'האמונה היא אופיום להמונים'. כך ניסו להחזיר את האדם לשלטונו העצמי ולהחדיר בו כי אמונה בכח עליון היא נבערת ופרימטיבית, וככזו היא מסייעת לאנשים להתעלם מצרותיהם על ידי האשמת גורם מיסטי מופשט.

אך האמת היא שהאמונה טבועה עמוק בנשמתו של האדם. הוא נפגש עמה במצב של חוסר אונים, כשכל מה שיש לו מלבד האמונה צונח ונעלם. ואז, אם הוא מצליח, הוא יכול להיתפס באמונה הזו ולהתרומם אל על.

הנחש, אינו שואף, וממילא גם לא נכשל. אין לו מתי לפגוש את אלוקים. הוא חי בעולם משלו, בו הכל מוכן לו, ואין לו – לעולם – סיבה לעצור ולחשוב.

זו קללה שאין גרועה ממנה.

***

כעת אנו יכולים להבין את המדרש בו פתחנו.

ייסורים סוללים את הדרך לעולם הבא. כי העולם הבא נחווה לפי רמת הקשר שיצרנו עם הבורא במהלך חיינו. הייסורים הם אלה שגורמים לנו לעצור וליצור קשר יציב עם אלוקים. להתפלל. לדון עמו על הדברים שכואבים לנו.

הם גורמים לנו לחיות את החיים שלנו בצורה אמתית בהרבה.

וירא אלוקים... והנה טוב. מאוד!