מה זה בעצם קרבן?
פרשת השבוע פותחת את סדר הקרבנות.
וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: (ויקרא, א, א-ב).
למרות שגם נכרים יכולים להביא קרבנות לבית המקדש, ולמרות שאנו מקבלים קרבנות גם מאינם-יהודים, השי"ת פונה לבני-ישראל דווקא.
'מכם - פרט לגוי' (ויקרא רבה, ב, ט).
ה' חפץ דווקא בקרבנות המגיעים מעם-ישראל.
אם נתבונן, נשים לב שרעיון ה'קרבן' אינו מיוחד דווקא לעם-ישראל.
כל אדם, בכל מקום בעולם, שרוצה להתקדם ולעשות עם עצמו משהו, צריך להקריב.
בשביל מקצוע צריך להקריב הנאה והוללות. בשביל אוכל טוב צריך להקריב זמן ומאמץ ואפילו בשביל הנאות יומיומיות צריך להקריב כסף. כל דבר מגיע על חשבון משהו אחר, וכל אדם צריך להקריב משהו בשביל הדברים החשובים בעיניו.
אם כן, מה מיוחד כל-כך בקרבנות אותם אנו מקריבים? מה מייחד את עבודת הקרבנות שלנו, ביחס לעבודת-הגויים. הבדל כזה שגורם לכך שגם אם גוי יגיע ויעשה את כל הטקס בדיוק כמו היהודי, הוא לא יצליח להגיע למה שהיהודי משיג מעבודה זו.
מה שונה ההקרבה שלנו מכל קרבנות הגויים?
הנביא מיכה מעמיד לנו את ההבדל הגדול בין נקודת המבט הגויית לקרבנות ובין נקודת המוצא הרצויה בעיני ה':
עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה': בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: (מיכה, ו, ה-ז).
רבים ממפרשי הפסוקים מבינים כי אלו שאלותיו של בלק בן ציפור מלך מואב, ומיכה הנביא מצטט אותן בתוכחתו לעם ישראל.
'כיצד מרצים את אלוקים?' שואל כאן בלק. 'מה אפשר לתת לו כדי שיהיה מרוצה?'.
צורת השאלה מעידה על נקודת המוצא. בלק חושב כביכול אלוקים חסר דבר מה לפני שהוא מקבל את הקרבן האנושי. כביכול אם יקריב קרבנות שמנים ועסיסיים, או אולי אפילו את בנו בכורו, ה' יהיה מרוצה.
אבל זו טעות. טעות חמורה. הקב"ה אינו רוצה את הקרבן עצמו. הוא רוצה את התהליך שהאדם עובר. עשות משפט – לרצות רק את מה שמגיע על פי דין. אהבת חסד – לרצות ולשמוח בטובתם של האחרים. הצנע לכת – ענווה ונמיכות רוח. בדיוק הפוך מכל מה שייצגו בלעם ובלק: נפש רחבה, עין רעה ורוח גבוהה (עיין אבות, ה, יט).
ההבדל העמוק בין ההקרבות האישיות שמקריבים בני אומות העולם לבין ההקרבה שמקריבים בני ישראל הוא פשוט:
ההקרבה שהגוי מקריב אינה שוות-ערך בפני עצמה. היא מקרבת אותו אל המטרה, כדאי לו לוותר על דברים מסויימים בשביל לקבל דברים אחרים, אך היא אינה עומדת בפני עצמה.
הקרבן היהודי הוא הפוך בדיוק. הוא בעצמו בעל ערך. ההקרבה עצמה היא זו שמחברת ויוצרת קשר בין האדם לבוראו, אם עושים זאת נכון.
'אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה... כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת' (ספורנו, כאן).
אדם שמגיע בצורה הנכונה, מכין את עצמו להקרבת הקרבן, נכנע בפני השי"ת ומקבל עליו את עול מלכותו, יכול להגיע לשיא של קשר והתעלות בעבודת הקרבנות. אבל אדם שמגיע בגישה טכנית של שיקולי כדאיות, ומעוניין 'לרצות' את ה' עם שור או כבש, אינו רצוי כלל. הוא לא בכיוון.
היום, בעוונותינו, איננו מקריבים קרבנות בבית המקדש.
אבל, אנחנו בהחלט מקריבים קרבנות מידי יום. אנו מוותרים על חשקים אישיים ועל רצונות פרטיים בשביל כל-מיני-דברים שחשובים לנו.
גם בשביל עבודת ה' אנו מקריבים דברים מסוימים. אולי נוח לנו להתפשר קצת בכשרות או בדקדוק ההלכה, אך אנו מעדיפים להקריב את הנוחות שלנו בשביל לקיים את המצוות כראוי.
וכאן נכנסת נקודת המבט. אם חלילה נישאר בתפיסה קטנה ומצומצמת כאילו אנו חייבים לפעול כך, ולכן, בלית ברירה, זה מה יש, אנו נישאר גם מתוסכלים וגם רחוקים מהמטרה. 'כסילים', כהגדרתו של הספורנו.
אך אם נדע לחשוב רגע לפני כל הקרבה כזאת, לשים לב שכרגע אנו נותנים משהו מעצמנו בשביל לעשות את רצון ה', אזי נוכל להתרומם ולהתעלות עוד ועוד.
בהצלחה!