מחוברים לשורשים
פרשת חיי-שרה פותחת בתיאור מותה של שרה אמנו.
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: (כג, א,-ב).
ננתח את ההבדל שבין התגובות של אברהם, 'הספד' ו'בכי'.
בכי נובע מהתפרצות אוטומטית, מתחושה עמוקה של כאב ואובדן. הבכי אינו מגיע מתוך מחשבה מעמיקה או שיקול דעת מכריע. הוא מבטא את הקושי שלא ניתן להיאמר במילים, את תחושת האין אונים והשבר העמוק.
הספד, לעומת זאת, מגיע ממקום שונה בהחלט. ההספד הוא מחושב ובנוי לתלפיות, מסדר בצורה ברורה את החלקים שיחסרו כתוצאה מלכתו של הנפטר. הספד אינו מגיע בהתפרצות וללא שליטה. אדרבה, מקורו בשיקול דעת ובמחשבה בהירה.
לאור זאת, הגיוני שהבכי הוא זה שיוביל אל ההספד. ההתחלה תהיה בקושי הרגשי, ולאט לאט יכול יהיה המתאבל לעבור למישור השכלי ולנתח את מצבו כעת, לאחר האבדן. ואכן, בדרך-כלל אנו מוצאים את הבכי כקודם למספד, 'צום ובכי ומספד' (אסתר, ד, ג) ובעוד מקומות.
כיון שכך עלינו לדעת מדוע וכיצד אברהם הפך כאן את הסדר. מדוע הוא החל במספד 'לספוד לשרה', ורק לאחר מכן 'לבכותה', הבכי הפנימי של אברהם.
***
הקושי של אברהם בפטירתה של שרה, היה כפול.
ראשית, היא היתה אשתו. יחד הקימו את ביתם, יחד עברו את כל הניסיונות. אישה. ו'אין אישה מתה אלא לבעלה' (סנהדרין כב, ב). הכאב היה כה עצום עד כדי כך שלאחר מותה של שרה קפצה על אברהם הזקנה. (מדרש תנחומא, חיי שרה, ד). הקושי האישי היה נורא.
אך מלבד זאת, היא גם היתה שותפה מלאה לבנין האמונה אותו בנו שניהם יחד. לאורך כל הדרך אנו מוצאים את שניהם כאחד 'אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים' (בראשית רבה, לט, יד). גם כששמותיהם השתנו והפכו לאחראים על העולם כולו, השתנו שמות שניהם. אברם הפך לאברהם ומיד גם רעייתו שרי הפכה לשרה. סלילת הדרך הנכונה והוראתה לאנושות כולה נעשתה במשותף. במותה של שרה נגדעה גם הדמות שעמדה בראש המחנה והחוותה לנשות אותה העת את הנתיב והמסלול.
את הקושי הראשון, הפרידה האישית והכואבת, לא ניתן לבטא במילים. את הכאב של פרידת איש מאשתו לא ניתן לבטא במילים ובהיגיון. כאב כזה מתפרץ בבכי חסר-אונים.
הקושי השני, לעומת זאת, הוא קושי הגיוני יותר. כאב שניתן להסביר בהספד ובדיבורים. את ההבנה על אבדן הדמות שהאירה את הדרך ניתן לסכם גם בהיגיון. כיון שכך שילב כאן אברהם את ה'בכי' ואת ה'הספד'.
אבל ההספד קדם לבכי.
כי עם כל הכאב והצער הפרטי של אברהם, הוא התמקד והקדים בסדר העדיפויות את משבר המסורת הכללי. את הכאב על העבודה המשותפת שהופסקה ועל המשך הנחלת הדרך לעולם שיכולה היתה להימשך, ונגדעה באיבה.
וכך לימד אברהם אבינו את סביבתו. הטרגדיה הציבורית כואבת לו הרבה יותר. העובדה שמפעל החיים המשותף שלהם נעצר וכך נעצרה גם 'תנועת התשובה' שקרבה אלפים לאביהם שבשמים, קודמת בעיניו לטרגדיה האישית אותה הוא חווה בפטירת רעייתו, אשת נעוריו.
בכל המקומות בתנ"ך (ככל אשר ידי מגעת) כאשר הוזכרו הבכי והמספד הבכי הוזכר קודם. מלבד בפרשתנו ובמות שאול ובניו ובמלחמה. שם הנביא כותב וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם ה' וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב: (שמואל ב, א, יב). וגם שם, כפי שאף נראה מקינתו של דוד המקונן על אבדת הגיבורים שידעו להשתמש בכלי המלחמה, האסון הלאומי שפגע בעם בהיעדר מנחילי מסורת, קדם לבכי הפנימי של כל בודד ובודד.
כי ניתוק מהשורשים הקדומים הוא אסון נוראי. עצירת היניקה מדורות קודמים היא קטסטרופת-אמת.
***
בהלכות אבלות אנו מוצאים קשר ישיר בין התחושות של האבל לבין חיוביו. מיד בשעת הפטירה חלים עליו חיובים רבים, וככל שהזמן עובר החיובים ודיני האבלות מתמעטים.
בכל הדינים וההלכות זה מובן, חוץ מהלכות האבלות על אב ואם. לכאורה, כאב על פטירת בן בחיי הוריו הוא כאב גדול בהרבה מכאב על פטירת הורים. בפטירת הורים, עם כל הכאב הגדול שבזה, עינינו הרואות שכך דרך העולם ואנשים מצליחים להמשיך ולחיות את חייהם. פטירת בנים, לעומת זאת מצטיירת כשברון גדול הרבה יותר.
מדוע, אם כך, אבלות על אב ואם נמשכת הרבה יותר זמן מאבלות אחרת, על בן או על אח? מלבד הדינים הנגזרים מהלכות כיבוד אב ואם, ישנן פעולות אבל נוספות הנעשות רק במקרה של פטירת אחד ההורים. מדוע?
לפי ההבנה שהבנו באבלו של אברהם על פטירת שרה, נוכל להבין גם כאן.
מלבד האבל על מות ההורה כאדם קרוב ואהוב, יש כאן אבדה גדולה ומשמעותית. הקשר עם הדור הקודם נקטע. הצינור שחיבר בין הבן לבין הידע הרב שאביו הביא מהדור שקדם לו, נחתך והפסיק לפעול.
הניתוק מהשורש מהווה סיבה לאבלות ארוכה, לעצב ויגון מתמשך. זה באמת כבר לא יחזור לעולם.
***
איך כל זה נוגע לחיים האישיים שלנו?
מהו המסר עמו אנו יכולים להמשיך ומכוחו לחיות אחרת?
אנחנו צריכים להסתכל לכל הכיוונים. כל עוד יש סביבנו אנשים שיכולים להטעים אותנו מניסיונם העשיר ורב-השנים. כל עוד יש לנו ממי לשמוע ולקבל, ממי לחוש קצת ניחוח הוד קדומים, אנו מוכרחים לנצל!
באו נשים לב כמה עצוב וקשה זה כשקשר כזה מסתלק, כשצינור כזה מפסיק לעבוד, ובאו ננצל את הקשרים והצינורות שיש סביבנו! 'צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים' (שיר השירים, א, ח).
אם נדע לקבל כראוי, נוכל גם להעביר הלאה כמו שצריך. נוכל גם אנו להמשיך את השושלת המפוארת ולהטעים את הדורות שאחרינו, מניסיוננו אנו ומהלקחים שאנו זכינו וקיבלנו.
שבת שלום!