איך חיים הדגים?
פרשת השבוע מלמדת אותנו על ברכת יעקב לבני יוסף.
בתוך דבריו הוא אומר כך:
הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (בראשית מח, טז)
וידגו לרב. כמו דגים.
ומבארים חז"ל במדרש:
מה דגים הללו, גדלין במים. כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהון, כך הן ישראל גדלין במים בתורה כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהון (מדרש רבה, בראשית, פרשה צז פסקה ג).
הדגים, חיים במים. היכן שהם מסתכלים הם רואים מים ועוד מים. ובכל אופן, כשנכנסים עוד מים הם רצים ומקבלים את הטיפות החדשות בהתרגשות. כך, באותה הצורה, מתרגשים יהודים כשהם שומעים דבר תורה חדש, כשהם נפגשים עם ספר תורני חדש או מתוודעים לקיומו של רעיון אותו לא שמעו בעבר. 'כמי שלא שמעו תורה מימיהם'.
מדרש נפלא ומרגש.
אמנם, ישנה בעיה טכנית.
מעשה היה באדם שהחליט לבדוק את הנתונים. הוא ניגש לאקווריום בביתו וטפטף פנימה טיפות מים קטנות. הוא ציפה לראות את הדגים מסתערים, כמו שמובטח במדרש, ברם. נאדה. שום דבר לא קרה. הדגים המשיכו לשחות בים, כאילו לא השתנה כלום.
נסער, פנה היהודי למרן ראש הישיבה הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל והציג בפניו את השאלה.
ר' אהרן לייב לא הופתע. ברור. באקווריום זה כך. באקווריום הם לא זזים, אבל בים זה אחרת. בסביבת הגידול הטבעית שלהם הם ערים לכל שינוי, שם הם מקבלים כל טיפה בצימאון ובשמחה.
***
מצוידים בהסברו של הרב שטיינמן נוכל לגשת אל גמרא פלאית אחרת:
הימים, ימי שלטון רומי. המלכות גוזרת גזירות קשות נגד לומדי התורה. ויהודי אחד לא נכנע. רבי עקיבא ממשיך ומקהיל קהילות ברבים. הוא ממשיך למסור שיעורים ולהרביץ תורה באלפי שומעיו.
'תנו רבנן, פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: "עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות?" אמר לו: "אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם "מפני מה אתם בורחים?"
אמרו לו "מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם". אמר להם: "רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם?" אמרו לו: "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה".
אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה". (ברכות, סא, ב).
המשל מוכר מאוד. אך ישנם כמה דברים הטעונים בירור והבנה.
ראשית, הצעתו של השועל, הנראית לנו אידיוטית להפליא, מסתמכת, לדבריו, על תקדים היסטורי. 'דרו אבותי עם אבותיכם'. זה עובד. זה עבד בעבר ואין סיבה שזה לא יעבוד גם בעתיד.
האם השועל משקר? לא סביר להניח. אם כן, כיצד יתכן שבאמת חיו דגים מחוץ למים?
ובפרט, שאנו, במקומם של הדגים, היינו מנסחים תשובה פשוטה בהרבה. אין לנו יכולת לצאת מהמים כיון שבחוץ אנו נמות בוודאי. במקום זה, מתפלפלים הדגים בתשובה למדנית ארוכה. 'ומה במקום חיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה ש...' נתיירא?! לא נמות בחוץ. נפחד בחוץ?!
איך נבין זאת?
אך כעת שאנו יודעים שיש הבדל בין האקווריום ל'מקום החיים' – הים, נוכל ללמוד את הגמרא בהארה חדשה לגמרי.
פפוס בן יהודה לא התכוון שרבי עקיבא יפסיק ללמוד תורה לגמרי. גם הוא ידע את העובדה ש'אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה' (לשון רס"ג, אמונות ודעות מאמר שלישי אות ז). בפרט לדעתם של המפרשים שפפוס עצמו הוא אותו פפוס המוזכר מספר פעמים כתנא קדוש בעצמו. פפוס לא הבין מדוע רבי עקיבא מתעקש לעשות זאת בציבור וברבים. מה הענין לעשות בלאגן? הוא שאל את רבי עקיבא. מדוע לא תוכל להמשיך ללמוד בשקט, בבית, לבד, בלי לעורר את חמתם של הרומאים?
עונה לו רבי עקיבא במשל. וגם במשל זה השועל אינו מתכוון להוציא את הדגים ליבשה. שם, הוא יודע, ודאי שהם ימותו. אך יש לו הצעה מפתה אחרת. באו צאו החוצה, נקים לכם בריכות דגים! נבנה לכם אקווריומים מפוארים! וזה עובד! דרו אבותי עם אבותיכם! לאורך ההיסטוריה תמיד חיו דגים מחוץ לים, במים אחרים.
אך הדגים מסרבים. במקום גידולנו הטבעי, כשהאינסטינקטים שלנו חדים ובריאים, אנו מתייראים וחוששים, כשנהיה רחוקים מהבית, אם נהיה רחוקים 'ממקום חיותנו', ודאי שלא נחיה כראוי. ודאי שלא נצליח לחיות בצורה בריאה.
אותו הדבר, אומר רבי עקיבא לפפוס בן יהודה, גם כשיהודים לומדים תורה. נכון, אפשר ללמוד תורה בבית, בשקט, לבד. אבל צורת העמדת התורה היא דווקא על ידי הקהלת קהילות ברבים. דווקא בבניה של ישיבות להרבצת תורה ברבים.
'מקום חיותנו' הוא ברבים. בקבוצות. בקהילות. כך לומדים תורה. כך משמרים את המסורת וכך מקימים דור חדש ואיכותי.
נכון, יש בזה סיכונים, לא הכל הולך חלק, אך זוהי הצורה היחידה לעשות את זה נכון. מתוך התמודדויות, מתוך קשיים, אך מתוך ידיעה שזהו מקום חיותנו!