בידוד לנצח

נפרדים.

אחר שנות-הנהגה ארוכות ורגע לפני שעם-ישראל נכנס אל הארץ המובטחת משה נפרד מהעם בברכה:

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ (דברים, לג, א).

בברכה זו משה רבינו פונה לכל אחד ואחד מהשבטים. הוא מתמקד בתכונות ובמאפיינים האישיים של כל שבט ומברך אותם על פי תכונותיהם ויכולותיהם.

פרשה זו לא נקראת בבית הכנסת כחלק ממחזור קריאת התורה הרגיל, אלא בחג שמיני-עצרת.

כיום אנו נוהגים כתקנת חכמי-בבל ומסיימים את קריאת פרשיות התורה במשך שנה אחת. במנהגים קדומים יותר קריאת התורה כולה התפרסה על פני שלוש שנים וחצי, אך גם אז נחגג חג שמיני-עצרת כפי שהוא מופיע בתורה, ללא איזכור של שמחת-תורה.

גם לפני שחג שמיני עצרת הפך להיות 'שמחת-תורה' נהגו לקרוא את ברכות-משה בחג זה: קורין וזאת הברכה, לפי שהוא סוף כל המועדות חותמין בברכת משה רבינו שברך את ישראל (מגילה, יא, א בדפי הרי"ף). שמיני-עצרת מסיים את סדרת המועדות ואנו העומדים לפני חזרה לשגרת-חורף ארוכה זקוקים לברכות משה ולהכוונותיו.

•

בין ברכותיו של משה לעם כולו מופיע המשפט הבא:

וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל (שם, כח).

משה רבינו מברך את העם שיחיה בבידוד. 'ישכון ישראל – בדד'.

על פניו ברכה זו נראית תמוהה. היפוכה הגמור של ברכה קלאסית. היינו מצפים שמשה יברך את העם שיזכו להיות מקובלים במשפחת העמים, אורחים רצויים בכל מדינה ומדינה. במקום איחול כזה בוחר משה לודא שהעם ישאר מבודד, סגור בתוך מדינתו ומקומו ללא קשר של ממש עם אומות העולם. מדוע?

התמיהה מתגברת כאשר אנו נזכרים בקינתו המהדהדת של ירמיהו הנביא: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם? (איכה, א, א).  מגילת איכה, פותחת בשאלה חסרת המענה: איך? איך ייתכן שהעיר ירושלים מבודדת כל כך?

נמצא שבדידות אינה דבר טוב. בדידות היא סיבה לקינה ומספד, לא לשמחה וצהלה. מדוע אם כן מאחל משה לצאן מרעיתו דבר עצוב כל-כך?

מבאר רש"י: כעין הברכה שברכם יעקב לא כבדד שאמר ירמיהו בדד ישבתי אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם.

יש שני סוגים של בדידות. יש בדידות הבאה מבחירה. כאשר אדם מבקש להתרחק מחברת אנשים כיוון שיש לו מספיק תוכן שממלא את זמנו. בדידות כזו מצוייה יותר בקבוצות של אנשים, כאשר מספר בני-אדם מחליטים יחד לעזוב את המולת העולם ולהתמקד בנושאים שמעניינים אותם. בדידות כזו מגיעה מבחירה וכאשר היא נעשית בדרך הנכונה היא יכולה להיות מבורכת מאוד.

אך ישנה בדידות אחרת. כואבת וקשה. הבדידות הזאת באה כאשר הסובבים מחליטים להתעלם מקיומו של אדם. כאשר אדם מעוניין להתערות בחברה, חפץ להיות שווה בין שווים במקום בו הוא גר אך החברה מוקיעה אותו ומבודדת אותו, אין כאב גדול מזה.

אמר רבא אמר רבי יוחנן: אמר הקב"ה אני אמרתי "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל" עכשיו יהיה בדד מושבם. (סנהדרין, קד, א).

עם ישראל נולד להיות בודד. אחר. לא חלק אינטגרלי ממשפחת העמים. הראשון שציין זאת היה בלעם בן בעור: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (במדבר כג, ט). ה'בדד' הוא חלק בסיסי ממי שאנחנו וממה שאנחנו. זה לא נתון לבחירה. בודדים היינו ובודדים נישאר.

אך מה נעשה בבדידות הזו? זה כבר תלוי בנו. האופציה המועדפת היא להתקדש ולהתרומם, למלא את חיינו השונים בעולם מלא של תוכן וקרבת אלוקים. זו ברכתו של יעקב 'והיה אלוקים עמכם', ולזה מכוון משה בברכתו. כאשר עם ישראל חי לבדו, מנותק מהעולם כולו, כדאי ומתבקש שיחיה בצל אלוקים. את הניתוק מהעולם יש לנצל עבור לימוד תורה והליכה תמידית בדרכה ועל פי מצוותיה.

מה קורה אם לא? מה קורה אם היהודי בוחר לצאת מהבדידות ולהתיידד עם אומות העולם? או אז עמי-העולם הם אלו שכופים את הבדידות על בני-ישראל. הגויים בכל מקום דואגים להזכיר ליהודי את שפלותו ואת דלות ערכו.

מפורסמת האימרה (מיוחסת לרבי מקוצק): כאשר יהודי לא עושה 'קידוש' הגוי עושה 'הבדלה'. כאשר היהודי אינו מתרומם מעבר לעמים האחרים ולא מקדש את דרכו והליכותיו אזי הגוי מבדיל בעצמו בינו לבין היהודי. הוא זה שדואג להשאיר את היהודי בבדידות-נצח.

רגע לפני קבלת התורה בהר סיני התרחש טקס נוסף: ויתיצבו בתחתית ההר. א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם (שבת, פח, א).

גיגית היא כלי בעל כלי קיבול. עם ישראל עמד כביכול בתוך ההר, כאשר ההר שהפך לדמוי-גיגית מבדיל בינם לבין החוץ. גבולות ההר שימשו כחומה בצורה המבהירה את הגבול בין ישראל לעמים.

וכך אמר להם ריבון העולמים: אתם כאן. מבודדים. שונים. אחרים. לעולם לא תהיו כמו אומות העולם. לעולם לא תצליחו להשתלב במארג האנושי הכללי. אתם כאן, בין קירות ההר. אם אתם מקבלים את התורה, אם אתם מנצלים את השונות וההיבדלות שלכם עבור קבלת תורה ומצוות, מוטב. תחיו ב'פלנטה אחרת' מלאה באושר ושמחה. ואם לאו? אם תבחרו לא לחיות חיי נצח, ותאמרו לעצמכם ש'הכי גרוע, נחיה כמו כולם'? אין סיכוי. לעולם לא תצליחו להתערב ולהיות חלק. אם לא תמלאו את חייכם בתוכן של חיי תורה ומצוות, שם תהא קבורתכם.

ברכת משה רבינו מלווה אותנו במעבר בין תחושות ההתעלות והרוממות שחווינו בחגים ובין החזרה אל השיגרה הארוכה והחורפית. לא נוכל לשנות את המציאות, אבל נוכל לצבוע אותה בצבעים ורודים. לא נוכל לצאת מהחיים שנקבעו לנו מראש אבל נוכל לסלול בהם דרך של בניה עצמית, גדילה ועליה.

בהצלחה רבה!