הפסיכולוגיה של החטא
אחרי החגים.
חוזרים לשגרה חורפית ארוכה. זו ההזדמנות שלנו להגשים חלומות שתמיד רצינו להגשים, ללמוד נושאים שעניינו אותנו מאז ומעולם אבל לא מצאנו את הזמן עבורם וגם סתם, להקדיש זמן עבורנו. עבור עצמנו, עבור המשפחה הקרובה והידידים הטובים שלנו.
בתקופה הזו אנו קוראים בבית הכנסת את ספר בראשית. אנו מתחילים את ספר התורה מההתחלה, אנו חוזרים אל הפרשיות המתארות את בריאת העולם ואת האנושות הנובטת והמתפתחת. המסרים השתולים בפרשיות מיוחדות אלו מהווים עבורנו תמרורי-הכוונה ומורי-דרך לחיינו אנו. כל תיאור המופיע בתורה, כל אירוע וכל סיפור עומדים כמורים ומלמדים, מלווים אותנו בחיי היומיום ומספקים לנו כלים ויכולות-התמודדות ובניה.
אנו ניגע השבוע בקצהו של אחד האירועים המכוננים המופיעים בפרשת בראשית. החטא הראשון בהיסטוריה.
התורה מספרת כי אחר בריאת אדם וחוה, העמיד אותם אלוקים בתוך גן-העדן. בגן העדן צמחו וגדלו 'כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל'. כל הטוב צמח שם וכמעט הכל עמד בפני אדם וחווה, להנאתם ולשימושם.
כמעט הכל. כי ביחס לעץ המכונה 'דעת-טוב-ורע' היתה מגבלה. כך אמר אלוקים לאדם, מיד בכניסתו אל הגן: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית, ב, ט ז-יז) . כל היופי שנגלה לעיניך – עומד כאן עבורך. תאכל מה שאתה רוצה, ממה שאתה רוצה. יש רק יוצא אחד מן הכלל: עץ הדעת טוב ורע. ממנו אסור לאכול.
את הסוף כולנו מכירים. הנחש פיתה את האישה, האישה פיתתה את אדם, שניהם אכלו מהעץ-האסור ובכך המיטו עליהם ועל האנושות כולה חורבן וכאב-נצחי.
התורה אינה מסכמת את המעשייה-הטראגית הזו בכמה משפטים קצרים. הפוך בדיוק. התורה לוקחת אותנו למסע בנפתולי-ליבם של החוטאים . אנו מאזינים לשיח שהתנהל בין הנחש לבין האישה, אנו שומעים את לחשושי-הפיתוי של הנחש, את ניסיונותיה של האישה להדוף מעליה את דברי-הארס המערערים את שלוות רוחה ואנו רואים את התחושות שהכניעו אותה לבסוף. אלה שגרמו לה לעבור על הצו המפורש ולקחת עמה גם את אדם, זה ששמע את הציווי ישירות מאלוקים.
בואו נצא לדרך. אם תרצו – המסע אל הפסיכולוגיה של החטא. וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: (שם, ג, א) .
משפט הפתיחה של הנחש מעיד כי אנו עומדים בעיצומה של שיחה: 'אף כי אמר אלוקים'. אדם כבר הציג את משנתו בפני חווה, היא כבר יודעת שאלוקים אסר לאכול מעץ-הדעת-טוב-ורע, הנתונים ברורים וידועים.
הנחש ממשיך מכאן: 'ואפילו אמר כן האלוקים, כלום משום כך עליכם לציית? כלום היצר שבכם אינו קול ה'? אם האכילה היא רעה לכם – מדוע נתן לה כח פיתוי ולכם את כח היצר? כלום בכך לא אמר לכם בפירוש שהאכילה ואתם נבראתם זה לזו?' (רש"ר הירש).
התחושות הללו פותחות את מסע הלבטים הפנימי של החוטא. הלא גם האינסטינקטים שלנו נבראו בידי האלוקים. הוא ברא אותנו יצריים ותאווניים וחושניים. מה, הוא מצפה שלא נשתמש ביצרים שהוא עצמו טבע בנו? אנו אמורים באמת לאסור עלינו הכל בכל מכל כל ולהתעלם מהטבע האנושי אותו הוא יצר בעצמו? הגישה הזו הופכת את איסורי-האלוקים למגבילים-בהפרזה, ואת עינוגי העולם רחוקים בקיצוניות. במקום להביט אל כל הטוב המותר, זה הממתין והעומד לפתחנו, מעדיף יצרנו הרע להקצין את האיסורים. את האיסורים שנמצאים שם כדי לאפשר לנו לעדן את עצמנו ולנתב את הרגשות הטבעיים שלו למקום הנכון, צובע הנחש הפנימי שלנו בצבעים שחורים משחור: אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן!
אף כי אמר אלוקים. אז מה אם הוא אמר? זה השלב הראשון.
חווה מנסה לענות. היא משיבה בהיגיון: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּ: למה אתה סתם אומר? מדוע אתה מעוות נתונים? מפרי עץ הגן נאכל! מותר לנו לאכול מכל הפירות. אנחנו יכולים לאכול חופשי מכל מה שמתחשק. המגבלה היא קטנה ומצומצמת. עץ אחד בלבד נאסר עלינו, עץ אחד בתוך כל השפע המדהים הזה.
צודקת.
אבל בתוך הטקסט שלה משהו צורם. אמר אלוהים... לא תגעו. אלוקים ממש לא ציווה לא לגעת בעץ. הוא ציווה לא לאכול. הוא לא הזכיר מילה לגבי איסור-נגיעה.
אדם ביקש להיזהר. הוא פחד לעבור בטעות על איסור הא-ל. הוא ניסה לוודא שחלילה לא ימצא עצמו טועם מהפירות האסורים. לכן הוא הוסיף סיוג מדעתו: לא לגעת.
הרצון לגדור גדרות הוא מבורך, אבל מוכרחים לזכור מהו העיקר ומהו הגדר. ברגע שהסייגים והמצוות מקבלים מעמד זהה, מתעוררת בעיה חמורה. כשהגבול בין הבסיס לתוספת מיטשטש ,מכה קלה בגדר עלולה למוטט את הבסיס כולו . אף כי אמר אלוקים. וזה משנה מה בדיוק הוא אמר.
זהו השלב השני.
בשלב השלישי הנחש מקהה מחומרת העונש: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. אל תדאגי, הוא אומר. זה לא קורה ברגע. אף אחד לא מת בגלל פרי אחד קטן. זה לא חמור כמו שנדמה .
מכאן הוא עובר לשלב הרביעי: טענת האינטרסים. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע עזבי אותך, זה לא רציני. אלוקים פשוט רוצה אתכם קטנים וחסרי-ידע. אין כאן בעיה אמיתית. פשוט, אלוקים מעדיף שתמשיכו להיות תלויים בו. כעת חווה עומדת מול הפיתוי שסובב אותה מארבעה כיוונים: האינסטינקטים שלה גועשים. ההבדל בין הבסיס לתוספת התערער, הנחש מסביר שזה לא כזה חמור כמו שזה נשמע ובכלל כל הסיפור הדתי מבוסס אינטרסים. אבל מה שמפיל סופית זה האינסטינקט: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. מגרה... נראה טוב... ומדליק גם את הסקרנות האינטלקטואלית: נחמד העץ להשכיל! טעימה קטנה מהעץ ומעיינות חכמה ייפתחו ברגע. לא כדאי? וכך עומדים להם, זה לעומת זה. הרגשות הפנימיים, התחושות האינסטינקטיביות, מול 'אף כי אמר אלוקים'.
מאז ועד היום, המאבק האמיתי הוא בין התחושות שלנו ובין ציווי האלוקים. חיות-השדה מנהלות את חייהן בדיוק כפי שמנחה אותן היצר הפנימי. הן אוכלות באינסטינקטיביות, מתרבות באינסטינקטיביות וחיות את חייהן רק על פי תחושותיהן ורגשותיהן.
לאדם נתנה מפת דרכים אחרת. דבר האלוקים. לפעמים הקול הפנימי מבקש הקלות, מחפש ליהנות יותר וללכת חופשי אחרי ריגושים ומעוררי ענין. לפעמים הקול הפנימי אומר הפוך בדיוק. לפעמים דווקא הוא מבקש להקצין, להוסיף מגבלות ולדרוש אדיקות-יתר. מול כל אלה עומד דבר האלוקים. איננו משחררים על פי הרצון האישי שלנו, איננו מגבילים על פי הרצון האישי שלנו. הכל תלוי ועומד בספר התורה, ספר הוראות-השימוש בעולם הזה.