יש חוקים, אז מה?
בפרשת השבוע אנו לומדים על פעם נוספת בה אברהם מכנה את שרה 'אחותי', וכתוצאה מכך שרה נלקחת לבית מלך בניגוד לרצונה.
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: (כ, ב).
לאחר שהאלוקים מתגלה לאבימלך ומספר לו מי האישה אותה הוא מחזיק, אנו קוראים על כעס גדול אותו חש אבימלך כלפי אברהם.
וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (ט-י).
אבימלך כועס. נראה כי הוא מרגיש מתורבת ונימוסי, והוא פשוט אינו מבין מדוע אברהם היה צריך לעשות כזה מין טריק. ברור לו שאם אברהם היה אומר את האמת, איש לא היה נוגע לרעה באשתו!
אברהם אינו מתייחס לעצם הטענה. הוא אינו מצטדק או מתנצל. הוא אומר משפט אחד קצר:
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי: (יא).
ואבימלך, אינו מגיב. הוא מסכים לדבריו של אברהם. נכון, אם אין יראת אלוקים, אדם יכול להגיע לרצח.
מדוע? מה אמר לו אברהם במשפט זה, שהשתיק את אבימלך לחלוטין?
ניתן את ליבנו לפירושו של המלבי"ם, על פסוק זה:
'הודיע לו, שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול, וחקק לו נימוסים ישרים, והרגיל את עצמו במידות טובות על פי עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה הכל על פי עצת שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא'.
גם אם נראה מדינה מתוקנת לגמרי. מדינה דמוקרטית שמנוהלת על ידי פרלמנט נבחר וחוקים שמתקבלים על פי דעת הרוב, כל עוד החוקים מבוססים על שכל של בני אדם רגילים, לא נוכל לסמוך על מוסריותם.
מדוע?
ממשיך המלבי"ם במילותיו הנוקבות: 'שבעת תסיתהו תאוותו לעשות רע שתמיד יגבר שכלו על תאוותו, כי בהפך עת תבער בו אש תאוותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע'.
כאשר אדם סומך על אמת מידה סובייקטיבית, כמו השכל שלו עצמו, הוא עלול לגלות יום אחד שמרוב חשק שיש לו לעשות דבר מסויים, הוא מצליח למצוא הסברים הגיוניים ושכליים למעשה הרע שהוא רוצה לעשות.
שכל והיגיון אינם ערובה למוסר צודק. גם אם זה נראה נכון והגיוני, ואפילו אם העם כולו הסכים יחד שאלו החוקים ההגיוניים, כיוון שבסופו של דבר אמת המידה תלויה בשכל אנושי, אי אפשר לסמוך על כך לעולם.
ויראת אלוקים, מה היא עושה?
'רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מדת היראה השתולה בנפש'.
ציוויי הא-ל מגיעים מעבר להשגות האנושיות. הם מעבר לתפיסה אנושית וכמובן שאינם מונעים מאף יצר או חשק גשמי כזה או אחר.
כאשר אדם מרגיש ויודע שהמצווה הגדול מביט בו כל העת ורואה כיצד הוא מקיים את ציווייו, אין דרך שהוא ייתן לרגשותיו וחשקיו לגבור על מאזני השכל, כיוון שגם השכל שלו לא מחליט כלום. רק הציוויים החיצוניים אליהם הוא מחויב.
וכך אומר אברהם לאבימלך: אני ראיתי את העם שלך. אני יודע שהם אנשים נפלאים שמנסים לעשות טוב, כל דבר נעשה על פי החוק, הם מלאים במשפט ובצדקה. אבל מי ערב לי שאם הם יראו אישה יפה הם לא יקבעו חוק חדש שמחייב את מותי? הם יהיו משוכנעים שהם פועלים בצדק וביושר! הם יהיו בטוחים שמה שהם עושים זה מוסרי! וכל כך, משום שאין לכם יראת אלוקים! אתם לא מאמינים שבורא עולם הוא זה שקובע את החוקים ומשגיח שבאמת תקיימו אותם נכון!
אם אתם סומכים רק על השכל שלכם – אין לי שום סיבה להיות בטוח שהשכל שלכם לא יאמר לכם להרוג אותי בסופו של דבר!
***
נשמע הזוי. נכון?
איך יכול להיות שמדינה מתוקנת, עם מערכת חוקים נורמטיבית, תיגרר לחוקים דרקוניים ורצחניים כמו אלה שאברהם מתאר? זה לא הגיוני!
אך היה לכך תקדים היסטורי. וגם זה, בפרשת השבוע.
'סדום'.
אנו רגילים לחשוב על אנשי סדום כעל חבורה של אנשים מרושעים ומשולחי רסן. אנו חושבים כי היו שם כמויות של אנשים שרצו להרוס את העולם על מנת למלא את סיפוקם.
אבל האמת היא שגם שם הייתה מערכת חוקים ברורה ומסודרת. באותו יום שהגיעו המלאכים לסדום, לוט מונה להיות שופט (רש"י בשם המדרש). הייתה להם מערכת שלמה של שופטים ורעיונות כיצד לנהל את המקום.
היה להם אפילו היגיון. ההיגיון אמר שאם אנשים שלא עובדים יקבלו כסף מהאזרחים, זה יוריד את המוטיבציה של האנשים לעבוד! הם ביקשו לבסס כלכלה צודקת מבחינתם, והעובדה שאנשים מתו בשביל שהאידיאולוגיה שלהם תמומש לא הפריעה להם כלל. בדיוק כמו ששנים אחר כך, תנועות אידיאולוגיות שונות קיבלו כמובן מאליו את העובדה שאנשים קטנים צריכים למות בשביל הרעיון הגדול. זה קרה בקומוניזם, בנאציזם, ובעוד הרבה מאוד תנועות שקמו והיו במהלך ההיסטוריה הארוכה!
אפילו העונשים שלהם היו הגיוניים. לדוגמה, אותה נערה שסייעה לעניים וכעונש נמרחה בדבש עד שכל גופה התמלא בעקיצות דבורים שגרמו למותה (עיי' סנהדרין קט, ב), סך הכל העבירה מסר ברור לכולם שלהיות נחמד למישהו זה בדיוק כמו דבש. קצת דבש נראה נחמד וטוב, אבל הרבה מידי זה קטלני.
הכל היה הגיוני וסביר.
כי אם אין יראת אלוקים. אם החוקים אינם מושתתים על דעת עליון, על ציוויים שאינם קשורים לשכל האנושי – אי אפשר לדעת היכן זה ייגמר.
והרגוני.