כך בונים עולם!
אנו חיים בעולם. מסתובבים בין אנשים, חווים את כל הטוב שיש לעולם להציע. אחת לשנה אנו חוזרים לנקודת הבסיס. אחת לשנה אנו מתכנסים בבתי הכנסת, גוללים את ספר התורה לתחילתו ולומדים את הפרשה הראשונה שבספר התורה: בראשית ברא אלוקים.
כל מילה בפרשה זו חושפת אותנו לעולמות של תוכן. סוגיות של מוסר, בחירה חופשית, זוגיות ואחריות אישית מקבלות בפרשת-בראשית התייחסות מעמיקה. ככל שנתבונן יותר בתכנים ובמסרים של פרשת-השבוע נקבל יותר כלים ואפשרויות לחיות את חיינו בצורה הטובה ביותר.
השבוע נתמקד במשפט מפתח אחד. משפט שמגלם בתוכו את תולדות האנושות כולה, את התפתחויותיה החיוביות והשליליות ואת דרך החיים הנכונה:
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם (בראשית, ה, א-ב).
זה ספר תולדות אדם. 'זה ספר המאורעות הנו 'תולדות אדם'. כל ההיסטוריה האנושית על מעלותיה ומורדותיה, כל התופעות הרבגוניות של ההיסטוריה האנושית, כולן מצטרפות לכלל אחד; מחשבה אחת חיה ומתגשמת בהן; כולן – על כל ניגודיהן – אינן אלא תולדות של אדם, שנברא בדמות אלהים' (רש"ר הירש).
בריאת האנושות מצטמצמת כאן לשלש הגדרות קצרות ומתמצתות:
- בדמות אלוהים עשה אותו.
- זכר ונקבה בראם.
- ויקרא שמם אדם ביום היבראם.
כל אחת משלושת ההגדרות הללו פותחת לנו פתח לעולם ומלואו. כל אחד מהמשפטים המרכיבים את 'ספר תולדות האדם' כולל בתוכו את תוכן האנושות כולה, כל מה שעתיד להתפתח בקיום המין האנושי על אלפי שנותיו. הכל מופיע כאן.
בדמות אלוהים עשה אותו:
כולנו מכירים את מימרתו המפורסמת של רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. אך בספרות חז"ל מופיע המשך לרעיון זה:
"ואהבת לרעך כמוך" רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול מזה (סיפרא, קדושים, ב, יד).
לדעתו של רבי עקיבא, הוראת התורה 'ואהבת לרעך כמוך' היא היסוד עליו מבוססת היכולת ללכת בדרכי התורה. 'משנשתחרר האדם מן האנוכיות וחברו חביב עליו כגופו יכול הוא למלא את כל תפקידיו ולקיים את כל המצוות' (רש"ר הירש).
אך בן עזאי סבור שיש כלל גדול יותר: 'שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו' (בראשית רבה, כד, ז).
הפסוק שמביא רבי עקיבא מעמיד את האדם עצמו כסרגל לרמת אהבת הזולת. כמו שאדם אוהב את עצמו כך עליו לאהוב את זולתו. אך אם כן, אם אדם מוצא את עצמו במצב בעייתי, מדוע שלא יצרף אליו את חברו? 'הואיל ונתבזיתי, יתבזה חברי עמי...'. אם המצב שלי על-הפנים, מדוע שיפריע לי אם מצבו של חברי הוא 'כמוני', על-הפנים גם כן?
בשל כך מוסיף בן עזאי את פסוק-הבסיס הזה: בדמות אלוקים עשה אותו. כל אדם עומד בזכות עצמו, עם צלם האלוקים הטבוע בו. כל בן-אנוש הנמצא בעולם מחזיק מעל ראשו שלט: 'נעשה בדמות אלוהים'. נקודת המבט שלנו על העולם צריכה לצאת מנקודת המוצא הזו: לא משנה להיכן האדם לוקח את דמות האלוקים שבו, לא משנה אם הוא הופך להיות צדיק, קדוש ונשגב או שהוא הפך להיות פושע, נאלח וסמל-השחתה, הוא עדיין 'דמות אלוקים'.
'דע למי אתה מבזה!'.
זכר ונקבה בראם:
בעולם מערבי מתקדם הפכה הדרישה לשוויוניות בין הגבר לאישה לכזו שמבטלת את הזכות לחשוב שיש הבדל בין המינים. הגישה המתקדמת נותנת לנו את התחושה כביכול השוני בין הגברים לנשים הוא משהו מיושן שהתפתח בפטרונות ובהתנשאות על ידי גברים פטריארכליים קדומים.
תורת ישראל מבקשת להדגיש כי זה ממש לא כך. כבר בתחילתו של המין האנושי נבראו שני חלקים שונים לקיומו של האדם השלם: זכר ונקבה. שניהם נבראו שווים, שניהם נבראו בדמות אלוהים, שניהם התברכו כאחד וכל אחד מהם מביא משהו אחר לחלוטין לבנין השלם של האדם.
חיים תקינים מבוססים על הכרה מוחלטת של שני המרכיבים הללו: הזכר והנקבה שווים בערכם. הזכר והנקבה שונים בתפקידם. עיוות של אחד משני הכללים הללו גורם לכאוס ולחורבן עולם. הן הניסיון להעמיד מין אחד כבעל ערך גבוה יותר משל רעהו והן הניסיון להצמיד את תפקידי המינים זה לזה. קיומו של עולם תקין, היכולת להמשיך, להתפתח ולהביא תולדות, מבוססת על היסוד הקריטי הזה: זכר ונקבה בראם.
ויקרא את שמם אדם ביום היבראם:
המילים המסיימות את המשפט הזה מעוררות קושי. כבר בתחילת הפסוק הקודם נאמר כי הדברים הנאמרים מתייחסים ל'יום ברא אלוקים את האדם'. לשם מה חוזרת התורה ומדגישה כי קריאת שם 'אדם' נעשתה 'ביום היבראם'?
מפרשי התורה האריכו לבאר קושי זה, איש בדרכו. ברצוני להציע דרך חסידית המבוססת על דברי התפארת-שלמה בפרשתנו.
הגענו לעולם בשביל לעבוד. יש לנו את הכלים ואת היכולות שאלוקים העניק לכל אחד מאיתנו, אבל את העבודה עצמה אנחנו צריכים לעשות לבד. המטרה שלנו היא להפוך להיות טובים יותר, איכותיים יותר, לנתב את כל מה שיש לעולם להציע לכיוון של עבודת ה'.
כאשר אנו מצליחים להגיע למטרה, אנו ראויים לשמנו: אדם.
קריאת השם 'אדם' מגיע כאשר האדם מצליח 'לברוא את עצמו', היכולת להגיע לשלמות מצויה בידו של כל אדם על פני האדמה, וכאשר הוא משתמש בכל כוחותיו ויכולותיו ומגשים את ייעודו הוא אכן מקבל את השם 'אדם'.
*
שלושת כללי היסוד הללו מפנים זרקור לשלושת הגורמים הפעילים בחיי האדם:
בין אדם לעולם: כל בן-אדם נברא בדמות אלוקים. כל בן אנוש ראוי ליחס מכבד ומחשיב.
בין אדם למשפחתו: משפחה מבוססת על כבוד הדדי מחד ועל הכרה בשונות מאידך.
בין אדם לעצמו: כל אדם אחראי על עצמו, לטוב ולמוטב. המשימה הגדולה היא אכן להפוך להיות 'אדם'!
בהצלחה רבה!