ליהנות כמו שצריך!
בפרשת השבוע אנו לומדים על רעב שפוקד את יושבי ארץ ישראל.
וַיְהִי רָעָב בָאָרֶץ מִלְבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִימֵי אַבְרָהָם וַיֵלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְלִשְׁתִים גְרָרָה: וַיֵרָא אֵלָיו ה' וַיאֹּמֶר אַל תֵרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכןֹּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אמַֹּר אֵלֶיךָ: (כו, א-ב(
במדרש רבה, חז"ל מבארים את הוראתו של הקב"ה בשני דרכים: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ": עשה שכונה בארץ ישראל - הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. דבר אחר, שכון בארץ - שכן את השכינה בארץ'. (בראשית רבה, סד, ג.(
מה ציווה הקדוש-ברוך-הוא ליצחק? האם פקד שיפרסם את שמו – 'לשכן את השכינה בארץ', וזו פעולה שאנו מבינים שצורכת התנתקות מוחלטת מעסקי העולם הזה ועיסוק מוחלט אך ורק בתורה ועבודה. או שהוא הורה לו הוראה שונה לחלוטין, להתעסק בבניית הארץ, ולייסד מקום מגורים הולם, וממילא להתעסק פחות בעבודת ה' ובגילוי שמו?
הלא, לכאורה שתי הדרכים הללו סותרות זו את זו. עשיית שכונה בארץ הינה פעולה גשמית וארצית לחלוטין, בעוד לשכן את השכינה בארץ זו פעולה קדושה וטהורה שאינה מתעסקת כלל בגשם וחומר!
בעבר, ציטטנו את מאמר חז"ל בתנא דבי אליהו זוטא (פרק יט) אודות הסכם החלוקה של יעקב ועשיו, בעולם הזה ובעולם הבא. סוכם ביניהם שעשיו יטול את העולם הזה ואילו יעקב יקח לעצמו את העולם הבא.
אמנם, עלינו להבין את התנהלותו של יעקב. אם אכן העולם הזה ניתן כולו לעשיו, כיצד זה יעקב משתמש ונהנה בעולם הזה, ולא בהכרח בקמצנות?
את השאלה הזו הציג עשיו ליעקב, כפי שמתואר מיד שם במדרש:
'כשבא יעקב מבית לבן, וראה עשו שיש ליעקב נשים ובנים ועבדים ושפחות ובהמות וכסף וזהב, מיד אמר עשו ליעקב: 'יעקב אחי! לא כך אמרת לי, שתטול אתה העולם הבא ואני אטול העולם הזה? ומנין לך כל העוה"ז, נשים ובנים וממון עבדים ושפחות? למה אתה משתמש ונהנה מן הדברים שבעולם הזה כמותי? ואמר לו יעקב לעשו: 'זה מעט הרכוש שנתן לי הקב"ה להשתמש בו לפי הצורך שלי בעולם הזה'.
זו תשובתו של יעקב. אמת, אני משתמש בעולם הזה, יש לי נשים וילדים, כסף רב, עבדים ושפחות, אבל בכל זה חנן אותי האלוקים כדי שאוכל לעבוד אותו כראוי. אלוקים מעוניין שאוכל לעבוד אותו ללא דאגות גשמיות, וכיון שכך העניק לי את כל הטוב שאתה רואה, לא רק כדי מחסורי בצמצום אלא בשפע רב, כדי שאוכל להשתמש בו לפי הצורך.
כתוב כאן דבר נפלא.
למילה 'טעם' יש שתי משמעויות שנגזרות מאותו השורש.
אחת, טעם כתחושה פיזית, טעם מר, טעם מתוק וכיוצא באלה. והשניה, טעם כסיבה וכנימוק.
בכל דבר גשמי יש את שני ה'טעמים'. יש את הטעם הטכני, ההנאה הפיזית מהדבר, ויש כמובן את הטעם – הנימוק, הסיבה שהדבר נברא בעולם. כאשר נהנים מדבר מה, ניתן להתמקד אך ורק בהנאות הגופניות, וניתן, במקביל, לשים לב גם לטעם האמיתי, לסיבה שהדבר נמצא וקיים.
'בני יעקב אינם יכולים ליהנות באותו האופן שבו בן עשיו נהנה מכוס הבירה שלו, ובני עשיו אינם יכולים לחוש הטעם שחש בו בן יעקב ביין הקידוש שלו.
עשיו לוגם מן הבירה שלו ללא חסימות ועיכובים ומתחבר עם חומריות העולם חיבור שלם...
ואימתי הנאתו (של בן יעקב) הנאה שלימה? כאשר הוא מחבר בין שני הטעמים, את הטעם התחתון הגשמי של הנאת הדבר עם הטעם העליון והכוונה העליונה ביצירתו ובבריאתו. אזי, כשהופך פניו כלפי יוצרו, מזדככת ומטהרת ההנאה ונעשית לשמחה ורוממות רוח...' (הרב יחיאל יעקב ויינברג, לפרקים).
וכך מלמד יעקב את עשיו: את אותו הדבר שאתה רואה בו 'עולם הזה' ומשום כך אינך מבין כיצד אני משתמש בו, אני רואה כעולם הבא! אני רואה בכל הדברים הללו סיוע ועזרה שהעניק לי הבורא על מנת שאוכל להתקדם ולעבדו כראוי!
הגיע הזמן לחזור למדרש בו פתחנו.
שאלנו כיצד ניתן להבין בהוראת 'שכון בארץ אשר אומר אליך' שתי משמעויות סותרות כל כך, גם עבודת ה' וגם עבודת אדמה. אך כעת אנו מבינים. גם עבודת האדמה אינה נשארת במישור הטכני של זריעה, חרישה וקצירה. גם העיסוק בבנין הארץ מטרתו אך ורק לסייע ולהואיל לעבודת ה'. המטרה בבניית שכונה וביצירת מקום מגורים נח אינה הנוחות כעיקר, אלא מקום בו יקל לעבוד את ה' כראוי.
כבני יעקב, תפקידנו להשתמש בהנאות ובעינוגים שהעולם הזה מציע לנו, כאמצעי לרוממות ועליה. עלינו להקפיד לטעום את הטעם העמוק שבכל דבר שסביבנו ולראות כיצד אנו מפנים זאת למטרה הכללית של קיומנו. עבודת ה'.
אבל – זה קשה!
איך מתחילים בכלל להתייחס להנאות גשמיות בצורה כזו? אנו נהנים ודי! לאיפה נכניס מחשבות של עליה ורוממות?
***
בשלחן ערוך הוקדש סימן שלם, סימן רל"א, בו מדריך המחבר 'שכל כוונותיו יהיו לשם שמים'.
'שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל כפי חיותו, לעבוד את בוראו'. כך ממשיך המחבר ומאריך בדוגמאות של הנאות העולם הזה בהם יש להשתדל ולכוון לעבודת ה', עד שמגיעים דברי הסיכום:
'כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו, ואם לאו לא יעשהו. ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד'.
נשים לב להבדל בניסוח. בכל הסימן המחבר חוזר ומדגיש מה 'משובח' ומה 'אינו משובח'. אך בסיום דבריו הוא משנה את הטון ומשתמש בלשון 'חובה'. מדוע?
אם נדקדק נראה שהחובה מתייחסת לחשיבה. אדם חייב לחשוב לפני הפעולות שהוא עושה.
לפני כל מעשה שאנו פועלים אנו צריכים לעצור רגע. להתבונן. לבדוק אם אנו באמת מעוניינים לעשות את מה שאנו הולכים לעשות.
אחרי החשיבה הזו, לפעמים נצליח לכוון במעשיו בצורה המשובחת – לשם שמים, ולפעמים לא נצליח. אבל ודאי שנדע שאנו בכיוון!
בהצלחה!