למה מים?
מה עובר לכם בראש כשאתם חושבים על מים?
צמיחה. חיות. רעננות. חיים חדשים. פוטנציאל שמתממש. למים יש כח להחיות, להוציא לפועל כוחות יבשים, להרטיב ולהרוות אדמה צחיחה.
זו הסיבה שלימוד פרשת-השבוע מעורר קושי פנימי. מדוע המים הנפלאים הללו הפכו לכח משחית? מדוע העונש של דור המבול נעשה במים? יש כל כך הרבה אפשרויות להשמדה וכיליון, יש כוחות בטבע שנועדו לכלות ולהחריב, למה לא נעשה בהם שימוש? מדוע הם נהרגו בכח שתמיד מסמל עבורנו ברכה, חיים ותקווה?
על מנת להבין זאת נתבונן יחד בחטאם של בני דור המבול, החטא שגרם להשמדה ולכיליון הגדול. התורה מלמדת כי העולם כולו השחית את דרכו: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (בראשית, ו, יא). חכמים מסבירים כי השחיתות התבטאה בגילוי עריות ועבודה זרה. 'חמס' פירושו גזל ולקיחת ממון וחפצים בניגוד לדין.
יש שני סוגים של חטאים ועברות. יש חטאים שאין להם מניע לגיטימי כלל רצח לדוגמה. הרצון לרצוח נובע מרצון לא לגיטמי ומתחושות שאין להן מקום כלל בחברה מתוקנת.
לעומת חטאים כאלה יש חטאים שהמניע הבסיסי שלהם הוא טבעי, לגיטימי ואפילו הכרחי לבריאת העולם. ניקח כדוגמה את הגזל. הרצון להתפרנס הוא טבעי ומתבקש. אדם שחי בלי רצון ושאיפה להגדיל את ממונו ואת אפשרויותיו הוא אדם לא בריא. הטבע האנושי שמקיים את העולם הוא טבע שמבקש לגדול ולהתרחב, להשיג עוד ולהתקדם. יחד עם זאת, את הטבע והרצון הזה צריך לסייג ולפתח בהתאם לכללים.
מעשי גזל וגניבה הם תוצאות בעייתיות של שימוש לא נכון במידה טובה, חוסר שליטה וחוסר גבולות.
סגנון החיים של אנשי דור המבול התאפיין במתירנות כזו. ההתנהגות הלא-נאותה שלהם לא נבעה מרוע פנימי אלא מחוסר גבולות. לבני אדם יש רצון טבעי לפרות ולהתרבות, זהו רצון בסיסי שמקיים את העולם. את הרצון הזה צריך לווסת, להגביל ולסלול לו דרך. ברגע שלא שומרים על גבולות, פורצים את הקווים ומאפשרים לרצונות ולחשקים להתממש בכל דרך, החורבן קרוב. כך גם ביחס לתחושות של רוחניות וקדושה. לבני אדם יש מקום מרומם מבקש להתעלות ולהתקדש, כאשר מנתבים אותו באופן נכון זו יכולה להיות הדרך לשגשוג והצלחה. אך בדור המבול הרגשות הללו לא נותבו באופן מושכל וראוי. עבודה-זרה כדרך חיים היא הניסיון להתחבר לכל-מיני כוחות, אלילים ופסלים, מתוך רגשות פגאניים, חסרי ביסוס וחסרי הכוונה.
•
זהו המסר של המים. למים יש כח מחיה. המים הם אלה שמפתחים את העולם, מאפשרים לו לצמוח, לפרות ולרבות. בלי מים אין לעולם קיום בשום אופן. בלי מים העולם נשאר צחיח, יבש וחסר תקווה. אך מים בלי גבול הם כבר מבול. מים בכל מקום זה חורבן. הכח החיובי, זה שבלעדיו אין לעולם תקווה, הופך להיות כח הרסני ושלילי ברגע שאין לו גבולות וברגע שהוא מנותב לא נכון.
העולם שלפני דור המבול לא התקלקל בגלל רוע ואכזריות. הוא התקלקל בגלל חוסר גבולות. מי-המבול שהשחיתו את הארץ ביטאו את אותו הרעיון. המים הם כח נפלא, אבל הם גם כח הרסני. בדיוק כמו הרגשות והרצונות שלנו.
אם נדע לנתב את רצונותינו באופן נכון נצליח לבנות עולם חדש, לקיים אותו ולאפשר לו לפרוח ולצמוח. אך אם חלילה החשקים והרצונות שלנו יצאו משליטה, אם לא נצליח לשים להם גבולות, לנתב ולווסת אותם באופן נכון ויעיל, החורבן והמבול קרוב מתמיד.
•
כאשר התורה מתייחסת למים על הארץ היא נוקטת בשני מונחים שונים; 'גשם' ו'מבול'. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (בראשית, ז, יב). וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ (שם, טז). רש"י עומד על השינוי בלשון ומסביר כי כשהורידן הורידן ברחמים אם יחזרו יהיו גשמי ברכה וכשלא חזרו היו למבול.
דברי רש"י פלאיים. הלא, גם כאשר התורה מכנה את המים 'גשם' היא מדברת על המים שעל הארץ לא שלב הירידה מן השמים אלא השלב הבא, בו המים כבר מכסים את הארץ. השלב בו המים כבר משחיתים את האדמה ומכלים אותו במבול.
יתכן שהמסר העולה מדברי רש"י קרוב לרעיון בו פתחנו. כשמים יורדים מן השמים הם ברכה. המים שאלוקים מוריד לעולם נועדו להיות גשם, לפתח את העולם, לסייע לו לצמוח ולפרוח. גם כשהמים על הארץ הם אמורים לשמש כגשם, כמנוף של צמיחה והתקדמות. אך לבני האדם על הארץ יש שתי אפשרויות. הם יכולים לראות במים גשם, מטר של ברכה ומימוש פוטנציאל, והם יכולים לראות את המים כמבול, ככח של חורבן והשמדה.
•
האם יש סיכוי? בעולם חסר גבולות, בעולם ללא שליטה, בעולם בו כוחות חיוביים הופכים להרסניים, בעולם בו כללים והוראות נתפסים כמשהו מיושן ופרימיטיבי, האם יש מה לעשות? תיבת נח מלמדת כי לפעמים צריך להיכנס לתוך קופסה ולנהל את החיים באופן עצמאי. התיבה נישאה על פני המים, לא היו לה מפרשים או אפשרויות ניווט.
יש מצבים בהם אין לנו שליטה על כיוון ההתקדמות או על מה שקורה בחוץ. אבל יש לנו את הכח להיות מעל המים, לא לטבוע בתוך השגרה ובתוך היומיום. גם בתוך מבול אנו יכולים לנהל את חיינו אנו, לחיות חיי-פנימיות מרוממים שישמרו את הראש שלנו מעל המים.
דורשי רשומות מזכירים כי המילה 'תיבה' משמשת בעברית גם כמילה נרדפת למילה 'מילה'. המקום המוגן שלו הוא היכולת שלנו לדבר. לעצור ולדון, להקדיש זמן למחשבה ושיח. שיח עם מי-שאמר-והיה-העולם; תפילה. שיח עם האישה והילדים, שיח עם חברים ומכרים. זמן לדיבר כנה על מה שקורה מסביב. את הסחף עוצרים כשמדברים על האתגרים. איננו נסחפים בלי שליטה, אנו מודעים למה שקורה ומנסים לקחת פיקוד. להחליט איך להשתמש במים באופן שהם יביאו לצמיחה ולא לטביעה.
כאשר אדם קובע לעצמו שעות של דיבור, דיבור-של-לימוד, דיבור-של-תפילה ודיבור פנימי ומשמעותי, הוא מקבל את השליטה על חייו. כאשר אדם מבין שיש משהו מרומם יותר שבשבילו הוא חי וקיים, החיים עצמם הופכים למרוממים ונעלים. אדם כזה ממשיך אמנם לשלם חשבון חשמל ומים, הוא ממשיך לחיות את חיי-השגרה, אבל המבט שלו על החיים מרומם וגבוה.
'אבל באמת הוא מלאך...'.