בפרשה זו אנו למדים על מעשהו של ראובן.
וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר (לה, כב):
ומסביר רש"י: וישכב -מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו? שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים, ונתנה באהל בלהה. בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר, אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? לכן בלבל.
על המשך הפסוק מסביר רש"י: ויהיו בני יעקב שנים עשר - מתחיל לענין ראשון משנולד בנימין נשלמה המטה ומעתה ראוים להמנות ומנאן. ורבותינו דרשו ללמדנו בא, שכולן שוין וכולן צדיקים. שלא חטא ראובן.
היינו, שלמרות שמניית בני יעקב אמורה היתה להתחיל בפסוק חדש, צירפה אותם התורה לפסוק אחד להודיע ולהראות כי ראובן לא חטא. והדברים צריכים ביאור. כיון ראובן לא חטא, מדוע בחרה התורה לתאר את מעשהו בצורה חריפה כל כך, מדוע כתובים הדברים בצורה כזו?
***
נניח לתמיהה זו ונשוב אחורה, אל פרשת נח. שם, לאחר המבול, מתארת התורה את מעשהו של חם בן נח. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ (ט, כב): בקריאה ראשונית של פסוק זה איננו שמים לב לדבר שאינו כשורה. אך רש"י מלמד אותנו שמרומז כאן חטא נורא: וירא את ערות אביו - יש אומרים סרסו, ויש אומרים רבעו.
חטא כה נורא, ובקושי רמז?!
מדוע את פזיזותו של ראובן כתבה התורה בצורה חמורה כל כך, ואילו את עבירותו הגדולה של חם ציינה התורה ברמז דק, עד כדי שרבותינו נחלקו מה בדיוק היה שם?
***
האמת היא, שגם מלימוד פסוקי התורה בעיון יכולים אנו להבין כי אין השוואה בין חומרת עבירתו של חם לבין העובדה שראובן בלבל את המיטות, מההבדל הזועק בין העונשים שהוטלו עליהם.
בעוד מראובן נטלה הבכורה כמופיע בדברי הימים: וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה (דברי הימים א, ה, א). את חם קילל נח בעבדות נצחית, לו ולכל זרעו אחריו. עונשו של ראובן מיעט אמנם בכבודו, אך עונשו של חם שולל ממנו את תואר האדם, מאבד ממנו את שלמותו וקומתו.
אם כן, אנו מוכרחים להבין מה בדיוק קורה כאן, איזה מסר מבקשת התורה להעביר לנו, כאשר היא מתארת את האירועים באופן כזה?
***
את המפתח להבנה העניק לנו מרן רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, ה'סבא מסלבודקא', בדרכו צעד הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, ה'שרידי אש' (בספרו 'לפרקים'), ואנו ננסה להמשיך וללקוט תובנות מעשיות לחיינו. אחד היסודות העמוקים הקיימים בכוחות הנפש, אשר עליו –בין השאר- מיוסדת תורת המוסר, הוא הנתון כי קלקול קטן ומזערי יכול להתפתח לממדים מפלצתיים. התעלמות מאיזשהו פגם שנראה מינורי ולא משמעותי, עלולה להוביל לתוצאה הרסנית ומסוכנת.
במסכת סנהדרין (פא, א) חז"ל דורשים את הפסוק ביחזקאל "וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא" (יחזקאל יח ו) 'שלא ירד לאומנות חברו'. בכך גילו לנו את הנקודה העמוקה הזו. למרות שוודאי שיש הבדל בחומרת העבירה, שורשה זהה.
הטיפול והעבודה אמורים להתמקד בשורש העמוק והפנימי שממנו נובעים המעשים והפעולות הבעייתיות. הלימוד הזה נלמד, משני כיוונים, באופן סיפור מעשה ראובן, ותיאור מעשהו של חם. אצל ראובן מחדדת התורה כי למרות שבפועל סך הכל בלבל יצועי אביו, הפחזות והפזיזות שהובילה אותו לכך יכולה להוביל למעשים גרועים מאוד בהמשך.
העובדה שהתחושות של העלבון כביכול לא עצרו והובילו אותו לפגיעה מסוימת בצניעות, מתוארת לנו כסיטואציה שיכולה להסתיים בצורה מאוד לא נעימה.
כמובן שאנו אין לנו יכולת ולו המזערית ביותר להבין את חטאיהם של ראשונים, אך עלינו לקחת עמנו את המסרים העולים והמתאימים לנו, לחיי היומיום. וכאן מלמדת אותנו התורה שניתנה על ידי בוחן כליות ולב, עד היכן יכולה להגיע פגימה קטנה שאינה נבלמת בזמן.
את הכיוון השני, אנו שומעים תוך לימוד חטאו של חם. כיצד יתכן שאדם יגיע לשפל כזה, לפגוע בצורה כה פרועה באביו מולידו? מסבירה לנו התורה 'וירא חם'. שורש החטא, תחילת העבירה, היה בראיה מיותרת אחת. בזלזול בשמירת העיניים. אם הוא היה מקפיד יותר על ראייתו, שולט ויודע לא להביט להיכן שלא צריך, הוא לא היה ממשיך ומידרדר לשפל בלתי נתפס שכזה.
דווקא כאשר אנו רואים היכן סיים חם, אנו לומדים על מעשהו החמור ועל עונשו הכבד, מבקשת התורה לעורר אותנו לשים לב, אף אחד לא מתחיל כך, תוצאה כזו יכולה להגיע רק אם מזלזלים בבעיות הקטנות, אם לא מטפלים, כבר בהתחלה, בתחושות הרעות הפנימיות, אי אפשר לדעת היכן זה יסתיים.
התובנה הנלמדת מכך ברורה אך נוקבת. אל לנו להתעלם מהדברים שאנו מרגישים שאנו צריכים לשפר, אי אפשר לטמון את הראש בחול ולומר ש'זה לא רלוונטי עכשיו' וממילא 'זה לא כל כך משמעותי'. אם לא נעבוד על זה כשהתחושות עוד קטנות ונשלטות, אנו עלולים למצוא את עצמנו בהמשך בבעיה גדולה.
בהצלחה לכולנו!