מסע אל תוך עצמך
פרשת השבוע פותחת בשיעור היסטוריה קצר שלומד כל מביא ביכורים.
אדם שעמל וטרח על יבולו, אדם שאחרי חודשי יגיעה וקושי רואה סוף-סוף את הפרי הראשון מבצבץ, לא משאיר את החוויה ברמה של התאנה הבודדת או הרימון היחיד שהוא רואה מול עיניו.
את הפרי הראשון, החדש, זה שמסמל את תחילתה של ההצלחה, מחבר החלקאי לסיפור חיים שלם.
בהתרגשות הוא עוטף את הפרי, מחכה לבשלות ולסיום הצמיחה ולוקח את הפרי איתו, לירושלים.
שם, בבית ה', מול הכהן, פותח החקלאי הנרגש בסיפור החיים של העם היהודי. החל מאדם אחד – יעקב אבינו – שעבד לאדם רמאי ושקרן, עבור דרך עבודת הפרך במצרים וכלה בהגעה המיוחלת לארץ זבת חלב ודבש.
הקרקע שלי, אומר מביא-הביכורים, אינה סיפור אישי שלי. הפרי שאני מחזיק כאן בידי אינו סיפור של חוויה אישית שלי. הפרי הזה הוא עוד שורה בסיפור היהודי.
הקרקע שלי היא עוד פסקה במגילת החיים של העם היהודי לאורך ההיסטוריה כולה.
זו הזדמנות להתעכב על אחד האירועים המכוננים שעברו בני יעקב בטרם הפכו לעם.
שיעבוד מצרים.
כולנו יודעים שמטרת השיעבוד במצרים היתה לזכך ולזקק את כלל-ישראל.
מצרים היתה 'כור הברזל' בו עם ישראל 'הותך' לעם והיה מוכן לקבל את תורת ה'.
והשאלה, מתבקשת.
מילא אם היינו מגלים כי בסופה של הגלות ובסיומו של השיעבוד מצבו הרוחני של עם ישראל היה מרומם ונעלה, ענין השיעבוד היה ברור. אם היינו רואים שבסיומו של התהליך כלל ישראל היה עומד ברום המדרגה, בקדושה ובטהרה, מוכן לקבל על עצמו את עול התורה והמצוות, היינו מבינים למפרע את הצורך בגלות הארוכה ובייסורים הנוראים.
אבל... לא כך היה.
אנו יודעים כי עם ישראל הידרדר למ"ט שערי טומאה והיה בדרכו לשער החמישים אילולי שהקב"ה מיהר להוציאם ממצרים.
אנו יודעים כי בזמן היציאה ממצרים מלאכי השרת תמהו: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". יציאת העם ממצרים היתה 'גוי מקרב גוי'. לא ניכר היה הבדל בין המשעבדים למשועבדים, בין המצרים לבני ישראל. מלבד השמירה הייצוגית על שמם, שפתם ומלבושם, לא נראה -לכאורה- שהגלות השיגה את מטרתה.
היכן בא לידי ביטוי הזיכוך וההיתוך?
מה מטרת הגלות?
על מנת להבין זאת עלינו לקרוא בשימת לב את הפסוקים המתארים את תקופת העם במצרים ולראות היכן חלה נקודת המפנה.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
עד כאן התיאור של הקושי הרב שהעם חווה. מילים ספורות, מדוקדקות, שמקפלות בתוכן כה הרבה, כפי שאנו מפרטים בהגדה של פסח.
איך זה נגמר? מה גרם לסבל הזה לעצור? וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
זו היתה נקודת המפנה.
ברגע שצעקנו אל ה'.
ברגע שהתפרצנו בתפילה.
שם חל השינוי.
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
נראה ברור כי העם עבר את מסע הייסורים הארוך עד שהגיע לנקודה הפנימית המבוקשת.
ברגע שהצעקה הפנימית הופנתה לריבון העולמים, הגיע הזמן לצאת לדרך חדשה. ברגע שעם ישראל זעקו בתפילה, התברר שהשינוי חל וניתן לעבור לשלב היציאה מארץ העבדים.
זו היתה הנקודה שחוללה את השינוי, שהכשירה את בני ישראל להיות עם ה'. היכולת להתפלל מעומק הלב היא זו שאפשרה את כינונו של העם על יסודות של תורה ועבודת ה'.
ברגע שהעם יודע שאין-עוד-מלבדו, ברגע שעם ישראל הבין הלא ניתן להתנהל בעולם בלי הקדוש-ברוך-הוא, ניתן האות לצאת לדרך. כך ניתן ללמד את חוקי האלוקים ואת הוראותיו לחיי תורה. כל המטרה של הגלות היתה לתת לבני ישראל את ההזדמנות ליצור שיח פנימי עם אלוקים. זו התנועה היחידה של בני האדם בסיפור הזה.
היציאה ממצרים, ההגעה לארץ ישראל וכל המסע של העם – היו כולם בידי אלוקים. אנחנו עשינו דבר אחד כדי לזכות לכל הטוב הזה – ונצעק. קראנו, מהלב. מתוך הקושי, מתוך המיצרים של מצרים, מתוך המצב הרוחני הנמוך של 'הללו עובדי עבודה זרה', אלוקים רצה רק לשמוע את הקול שלנו. עמוק בפנים. סולל דרך אישית ומיוחדת לקשר בלתי אמצעי עם אלוקים. הקשר הפנימי עם אלוקים מגיע רק אחרי שאדם יודע להגדיר לעצמו מיהו ומה חסר לו. איך הוא חי בעולם הזה ומה הוא צריך בשביל להתקדם הלאה. רק אחרי שאדם מוצא בעצמו את הקשר הפנימי שלו עם אלוקים הוא יכול להמשיך הלאה. לבנות ולהיבנות.
•
אנו עומדים בימים האחרונים של השנה. לא אחת אנו מוצאים את עצמנו מבולבלים.
מה המקום שלנו בסיפור הזה? איך אנחנו, עם כל המטען השלילי שאנו נושאים מהשנה האחרונה, יכולים בכלל להעז פנים ולגשת לפני מי שאמר והיה העולם? פרשת השבוע מלמדת אותנו את הסוד. אנחנו צריכים ליצור את הקשר. לחדש את הקשר הפנימי שלנו עם אלוקים. אחרי שנצעק, נהיה מוכנים גם לקבל את התורה, אבל השלב הראשון הוא לדבר מעומק הלב. להתפלל. קרוב ה' לכל קוראיו. לכל אשר יקראוהו באמת.