מפחיד לשלוט

לאחר המבול, שולח נח את העורב לבדוק את מצב העולם:

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ (בראשית ח ו-ז)

חכמינו זיכרונם לברכה פותחים לנו פתח לדו שיח מוזר שהתקיים בין נח לעורב:

'ויצא יצא ושוב. התחיל (=העורב) משיבו תשובה: 'מכל בהמה ועוף שיש כאן אי אתה משלח אלא לי?' אמר לו: 'מה צורך לעולם בך? לא לאכילה, ולא לקרבן!' אמר לו הקב"ה: 'קבלהו, שעתיד העולם ליצטרך לו' אמר לו: 'אימתי?' אמר לו: 'עד יבשת המים, עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העולם, הדא הוא דכתיב 'והעורבים מביאים לו לחם' (ילקוט שמעוני בראשית פרק ח רמז נח).

מיד לאחר מכן ממשיך המדרש ומרחיב את הטענה אותה טען העורב לנח: 

'אמר ריש לקיש, תשובה נצחת השיבהו עורב לנח. א"ל: 'רבך שנאני ואתה שנאתני, רבך שנאני מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה, ואתה שנאתני - הנחת מין שבעה ושגרת מין שנים, אלמלי פוגע בי שר חמה או שר צנה לא נמצא העולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך?' א"ל 'רשע במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כל שכן?'.

עומד העורב מול נח ומתחנן על חייו.

אם אתה לא תוותר לי על שליחותי הרי לא יישארו בעולם עורבים בכלל! כרגע יש רק אותי ואת אשתי, אם חלילה יקרה לי משהו לא יהיו עורבים לעולם!

והעורב מפחד פחד מוות, משיב לנח תשובה שריש לקיש מעיד עליה שהיא 'תשובה ניצחת'.

ומה עונה לו נח? לא יאומן.

'ואם תמות, מה יש? אין בך שום צורך! אין בך שום ענין לעולם!'.

אלוקים ברא את העורבים, הקב"ה ראה צורך במין זה בעולם, אך נח אינו רואה בו צורך! נח חושב שאין בעיה לקחת את הסיכון שהעורבים יושמדו לחלוטין.

כיצד זה יתכן? מה הביא את נח לאמירה כזאת?

כתוב כאן יסוד עצום.

במשך שנה שלימה נח שלט על כל המתגוררים בתיבה. הוא מסר את נפשו כדי להאכיל כל חיה ובהמה בתיבה בזמן שנח לה. כל אחד קיבל את האוכל המתאים בשעה המתאימה, נח היה ממש 'עבד' למתגוררים בתחום שיפוטו.

אבל בסופו של דבר הוא שלט עליהם. בסופו של דבר כל החיים ביקום כולו היו זקוקים לו בשביל להמשיך ולהתקיים. ויצר השליטה משחית. הכח לשלוט באחרים הורס את עדינות הנפש של האדם השולט.

והתגובה לא אחרה לבא.

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה: (ט, כ-כא).

מידה כנגד מידה, מראה השי"ת לנח – אתה חושב שאתה שולט על אחרים? אתה חושב שאתה בעלים על מישהו או על משהו? בא תראה שאפילו על עצמך אינך מסוגל לשלוט. תראה איך אתה מתגולל עירם באהל, בלא מינימום של שליטה עצמית.

כי אדם ששולט, גם האיש הטוב ביותר, עלול להתקלקל במהירות, בלי לשים לב.

כך אנו מוצאים במלך ישראל, האיש שניתן בידו כח עצום, מצווה ברשימה של ציוויים מגבילים המסייעים לו לשמר את ענוותנותו וכניעתו. כך חייב הוא לכתוב לעצמו ספר תורה מיוחד בו עליו לקרא בתדירות 'לבלתי רום ללבו מאחיו'. וכך חייב הוא להתפלל את כל תפילותיו בכריעה (ברכות לד, ב) על מנת לזכור תמיד כי הוא סך הכל פקיד במלכותו של מי שאמר והיה העולם.

כעת אנו מבינים את תפילתה של היונה בחזרתה אל התיבה:

'והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך ואל יהיו מתוקין כדבש ומסורים ביד אדם' (ילקוט שמעוני, שם).

עדיף לה לאכול מזונות מרים כזיתים אך לקבל אותם מהא-ל שחפץ בקיומה, מאשר לאכול מעדנים ופינוקים ממישהו שעלול לוותר ברגע על קיומה וחייה.

מפחיד.

וזה מפחיד פי כמה כשנזכרים שמדובר על נח, 'איש צדיק תמים', איש שמצא חן בעיני ה', אדם גדול ועצום בכל קנה מידה, אך אפילו הוא נפל ברשתה של השררה. גם הוא נלכד במלכודת הכח.

בכל מערכת חברתית, בכל קבוצה של אנשים, תמיד יהיה מישהו אחראי. תמיד יהיה אדם שיצטרך לקחת פיקוד ולנהל את העניינים. זה יכול להיות גבאי בבית הכנסת, זה יכול להיות מנהל ועד הבית בבנין, אחראי על קופת הצדקה המסייעת לבחורים בישיבה או הבחורה המנהלת את הפרויקטים בסמינר.

כולנו יודעים איך זה נראה מבחוץ, כשמישהו מתמכר לכוח שיש לו ביד. סביר להניח שאף אחד לא צריך להתאמץ במיוחד על מנת למצוא דוגמאות של אנשים שנצלו את עמדת הכח שלהם בשביל לשלוט באחרים או לתת לאנשים שתחת פיקודם תחושה של לא-נצרכים או לא-חשובים.

הקושי הגדול הוא לוודא שזה לא קורה גם לנו. כי כשזה קורה, האדם עצמו לא שם לב, ובדרך כלל אלה שסביבו מפחדים להעיר לו על כך.

לשם כך העניקו לנו חכמים הדרכה קריטית: 'אהב את המלאכה, ושנא את הרבנות!' (אבות, פרק א, משנה י).

וכך שמעתי פעם מהגאון הרב ישראל מאיר לאו שליט"א: בכל תפקיד יש שני חלקים. יש את העבודה הפיזית ויש את הכבוד.

כדוגמא הוא ציין את מלאכת הרבנות. יש את החלק של כיתות הרגליים מבית כנסת אחד למשנהו, להכין שיעורים המתאימים לכל מיני רמות, להקשיב לאנשים שונים, להעמיק וללמוד את הנושאים הקשים בהם רב בישראל מתעסק, להשכין שלום בין איש לרעהו ובין בני זוג. הרבה מאוד 'מלאכה'. במקביל, יש גם הרבה מאוד 'רבנות'. כבוד, מעמד, פגישות עם מנהיגי מעצמות ועם שועי עולם, דרשות באירועים מכובדים והרבה מאוד חנופה מכל הכיוונים.

תפקידנו, מלמדים אותנו חז"ל, הוא לאהוב את המלאכה הקשה, ולשנוא בתכלית השנאה את הכבוד והשררה. 'שנא את הרבנות'. שנא את הכבוד, המעמד והשררה. תפתח רגשי דחיה עזים עד לרמה של שנאה תהומית, לכל מה שריח של שליטה נודף ממנו. רק כך תצליח לשמור על עצמך כראוי.

_{המאמר מבוסס כמעט במלואו על מאמרו הנפלא של הרב יוחנן דוד סלומון זצ"ל 'שנא את הרבנות' המופיע בספרו 'בעין יהודית' חלק א' עמוד 244}