מתחסנים!
אברהם מתבשר שבעוד שנה עתיד להיוולד לו בן.
לאחר ביקור המלאכים, מלמדת אותנו התורה כי אברהם עבר דירה.
וַיִּסַע מִּשָּׁם אַבְרָּׁהָּׁם אַרְצָּׁה הַנֶּגֶּב וַיֵּשֶּב בֵּין קָּׁדֵּש וּבֵּין שוּר וַיָּׁגָּׁר בִּגְרָּׁר: (בראשית, כ, א)
לאן?
'וישב' – ישיבה קבועה, באמצע שומקום. בין קדש ובין ברנע. אין שם למקום הזה. אבל 'ויגר' – מגורים ארעיים, היו בגרר.
מדוע? מה גרם לאברהם לקבוע לעצמו מגורים מורכבים כל כך? אם חפץ הוא בעיר, למה לא ילך לשבת באופן קבוע בגרר. ואם אינו מעוניין בהמולה, לשם מה טורחת התורה לציין את הפרט הטריוויאלי הזה, שמידי פעם הוא נסע גם לגרר?
הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל לומד מכאן תובנה מאלפת בנושא חינוך הילדים.
אברהם מחליט לשנות את מקומו בשל העובדה שתיכף מצטרף למשפחה בן שימשיך את מסורת אבותיו. בן שישמש כממשיך דרכו של אביו ואחד משלושת אבות האומה הישראלית. בן כזה, צריך לגדל מתוך ניתוק. אי אפשר לתת לו לגדול בתוך בליל של דעות והשקפות, כמו אלה שהעיר הגדולה מספקת. הוא מוכרח להיות מנותק מדעות הבאי ומרעיונות הנוגדים את דרכו של אברהם אביו.
אך מאידך, ניתוק מוחלט אינו טוב. דומה הוא לאדם שננעל בביתו מחמת חששו מפגעי מזג האויר, בפעם הראשונה שהוא יצא וייפגש עם האויר שבחוץ, מובטח שילקה בהצטננות. כמו שאדם מוכרח להפגיש את גופו – בצורה מבוקרת – עם חיידקים מזיקים, על מנת שגופו ידע להילחם ולנצח את החיידקים הבעייתיים, כך גם צריך אדם להפגיש את בנו – טיפין טיפין ובשום שכל - עם השקפות השונות משלו, ולהסביר לו כיצד דרכו מאירה לעומת כל הדרכים האחרות.
לצורך כך, ביקר אברהם מידי פעם בעיר הגדולה. מידי פעם הוא נסע לגרר, שם היו אנשים שונים המאמינים בדרכים שונות, ורק מתוך העמדת 'מוסר האב' במבחן מול דעות שונות, הצליח יצחק לבסס אצלו את דרכו של אביו בצורה הטובה ביותר.
תובנה זו מרתקת ומאיימת כאחד. מחד, אין ספק שלגדל ילד בלי לחשוף אותו לשום דבר אחר מעמידה את החניך בסיכון רב. בסיכון שמא בהצצה רגעית החוצה, כל החינוך יתמוטט ויתמוסס.
מאידך, איך ניתן לחשוף? בפרט היום כשהחוץ מלא בדברים נוראיים כל-כך, למה ניתן לחשוף את הילד תוך שכנוע שנצליח להעמיד לו קונטרה מספקת? איזה מחסום נוכל לתת לילד שעלול להיסחף אחר ריגושים ויצרים, מחסום שיעמוד איתן מול פיתויים כאלה?
אין לכך תשובה.
***
חז"ל מלמדים אותנו רשימה של דברים שאב חייב לדאוג לבנו בהם:
'האב חייב בבנו: למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות. וי"א אף להשיטו במים' (קידושין, כט, א).
יש אומרים אף להשיטו במים. מדוע זה כל כך חשוב? רש"י מסביר במקום שהסיבה היא 'שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט'.
והדבר טעון הבנה. אם אכן האב מצווה לדאוג שהבן יהיה מוכן להתמודד עם מצבי סכנה, מדוע לא מצינו חיוב ללמדו גם היאבקות וקרב-מגע למקרה שיתקל בשודדים או ברוצחים? מה יש בסכנת הטביעה שדווקא ממנה צריך להישמר כל כך?
הסבר על פי הפשט אינני יודע. אך יתכן שנרמזת כאן תובנה חינוכית חשובה.
חובת האב ללמד את בנו לשחות כנגד הזרם. הוא חייב לתת לו את הכלים והכוחות לעמוד בתוקף כנגד סחף חברתי כנגד אופנות שונות ומשונות. התפקיד הגדול של האב הוא להעניק לבנו ידע מספיק והבנה בסיבת הדרך, כדי שלא כל שינוי בתוואי המים יסיט גם אותו ממסלולו.
***
והתפקיד החינוכי הזה אינו מסתכם בחינוך אלה שנתונים תחת תחום אחריותנו כילדים ותלמידים. הוא כולל גם, ואולי בעיקר, את החינוך העצמי ואת חיזוק הבנתנו ואמונתנו בצדקת הדרך.
כך נבין את דברי חז"ל על תחילת הפרשה, המתארים את השכר שניתן לבניו של אברהם בזכות טרחתו הגדולה למען אורחיו: 'אמר רב יהודה אמר רב. כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו - עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו. וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח - עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח. 'ואל הבקר רץ אברהם' – 'ורוח נסע מאת ה''. 'ויקח חמאה וחלב' – 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'. 'והוא עומד עליהם תחת העץ' – 'הנני עומד לפניך שם על הצור'. 'ואברהם הולך עמם לשלחם' – 'וה' הולך לפניהם יומם''. אבל: 'יוקח נא מעט מים' – 'והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם' (בבא מציעא, פו, ב).
את מים אברהם לא הביא לבדו. הוא שלח את ישמעאל להביא במקומו. כיון שכך גם בניו לא קבלו את המים מהקב"ה ישירות אלא על ידי שליח.
לכאורה, צריך להבין מדוע. מילא אם אברהם היה מתעצל ומשום כך לא היה מביא את המים, ניתן להבין מדוע המעלה בזה היתה פחותה מהדברים שעשה בעצמו. אבל, רש"י מסביר שהסיבה שהוא שלח את ישמעאל לא נבעה מחוסר רצון לעשות זאת בעצמו. הוא שלח את ישמעאל כדי לחנכו במצוות! היה לזה טעם נפלא וסיבה נכונה והגיונית! מדוע, אם כן,השכר שניתן עבור הבאת המים הוא פחות מהשכר שניתן עבור דברים אחרים?
שמעתי רעיון נפלא.
אמת, הסיבה שהוא שלח את ישמעאל היתה כדי לחנכו במצוות. אבל חינוך אמיתי אינו נעשה בציווי המתחנך לעשות פעולות שונות. החינוך האמיתי שנחרט בלבו של החניך הוא זה שמגיע מדוגמה אישית. כשבן רואה כמה הדבר באמת חשוב לאביו, זה משפיע עליו פי כמה וכמה משיחות מוסר וניסיונות שכנוע.
וזוהי התשובה גם עבורנו.
איך נדאג לחסן את חניכנו כראוי? איך נוודא שאנו מנחילים את הערכים שאנו מאמינים בהם?
רק על ידי דוגמה אישית.
רק כשאנו נאמין באמת באידיאולוגיה בה אנו רוצים שהבאים אחרינו יצעדו. רק כאשר נחיה אנו בדרך בה אנו מאמינים,
אלה שסביבנו לא יצטרכו מילים. הם לא יצטרכו הסברים ושיטות פדגוגיות שונות.
תמונה אחת – שווה יותר מאלף מילים.