סכנת האדישות

 בפרשת השבוע אנו לומדים על שלילת תפקידם של הבכורים, והעברתו ללוויים:

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: (במדבר, ג, יב).

בתחילה, בכורי העם היו אלה שזכו לשרת לפני ה'. אך בשלב מסויים, נלקח מהם תפקיד גדול וחשוב זה, וניתן ללוויים.

מדוע?

מבאר רש"י: 'מתוך בני ישראל - שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי על ידי הבכורות זכיתי בהם. ולקחתים תמורתם לפי שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו. והלוים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם'.

לכאורה, דבר זה טעון ביאור.

במה חטאו בכורות העם יותר מאחיהם, הפשוטים? כולם חטאו כאחד! מדוע דווקא על הבכורים הושת עונש כה כבד?

ובפרט, יודעים אנו כי לאחר חטא העגל נהרגו שלושת-אלפי חוטאי העגל. כל מי שהשתתף בעבודת העגל נהרג. כל מי שנשאר לא היה שותף, לא היה חלק כלל. גם הבכורות שנשארו בחיים ודאי לא השתתפו בעגל כלל. מדוע, אם כן, נשאו הם בעונש על מעשה שהם לא עשו כלל?

כותב הספורנו: 'אמנם, במכת בכורות שהיו הבכורות ראויים ליענש בעון הדור, מפני היותם היותר נכבדים. ובהיותם בלתי ראוים להנצל ממכת מדינה... ואני הצלתים במה שהקדשתים לי.... ועכשיו שחטאו מאסתים'.

הגישה כלפי הבכורות הייתה שונה בתכלית מהרגע הראשון. 'מפני היותם היותר נכבדים'. ישנה אחריות מיוחדת על נכבדי העם ביחס לעוונות העם. כבר במכת בכורות היה עליהם להיהרג עם שאר בכורי מצרים בשל אחריותם האישית, כנכבדים. אך הקב"ה הציל אותם אז והקדיש אותם לו. את נכבדותם הוא לקח לעבודת ה', כך שבכל משפחה ומשפחה יהיה נציג של הא-ל. בכל בית ובית יהיה 'נכבד' אחד, שתפקידו ואחריותו לכוון ולהדריך את בני המשפחה בדרך הנכונה.

בחטא העגל הם באמת לא השתתפו באופן אקטיבי. יכול להיות שבלב הם היו נגד. אבל הם גם לא היו אקטיביים נגד. התפקיד האחראי שלהם חייב אותם לקום וליזום. לפעול ולעשות. לא רק להישאר פסיביים וחסרי עמדה.

ואכן, כאשר עמד משה רבינו וקרא 'מי לה', אלי!' הוא לא פנה לאלו שרק לא עבדו את העגל. כאלה היו הרבה, כאמור. קריאתו הייתה לכל אלה שמפעמת בהם רוח אחריות לאומית. תחושת אחריות ושליחות להחזיר את העם לדרך הישר. ולקריאה זו נענו רק בני לוי. הלוויים הראו במעשה שהם ראויים מעתה לקבל את התפקיד החשוב של 'משרתי ה''. אנשים שאינם מסתפקים רק בחוסר עשיה בעייתית, אלא עסוקים ומבקשים ליזום וליצור, להפוך את המקום למקום טוב יותר, אלה יכולים לשמש כנציגי ה' בעם. אלה יכולים לקבל את השליחות הנפלאה, שלוחי דרחמנא.

וכך מסביר הרמב"ם את תפקידם הציבורי של הלווים:

'ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"' (הלכות שמיטה ויובל, יג, יב).

אין הלווים נשארים סגורים בינם לבין עצמם, עובדים לעצמם ועושים לעצמם. תפקידם הגדול הוא להורות וללמד את העם כולו. האחריות להדרכת העם מוטלת על כתפיהם. והכל, כתוצאה מאותה רוח פנימית שניכרה כבר בחטא העגל, כשהם, ורק הם, הרגישו שהם מוכרחים לפעול.

·

ישנן תובנות רבות שניתן ללמוד מהפסדם הגדול של הבכורות, ומהרווח אותו הרוויחו הלוויים.

ראשית, כפי שראינו, הבכורות לא חטאו בפועל, הם בסך-הכל התעלמו, נשארו אדישים למצב. ועל כך הם נתבעו. הם נקראו חוטאים ונענשו לדורות, בשל אותה האדישות.

למדנו מכך יסוד נורא: להיות אדיש לעוול זה כמעט כמו לעשות את העוול בפועל!

נשמע מרחיק לכת?

נאזין למילותיו של שלמה המלך: גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית: (משלי, יח, ט).

נניח שהורו לשני אנשים לבנות בניין למלך. כשבדקו את תוצאות מעשיהם גילו אחד בנה בנין והרס אותו מייד לאחר מכן, והשני פשוט לא עשה שום דבר. התוצאה זהה, כרגע אין מבנה. כך גם אנשי העולם האחראים לגלות את כבוד ה' בעולם, אין כמעט הבדל בין אלו המזיקים והמשחיתים לאלה שסתם לא עושים כלום. גם בגללם וגם בגללם כבוד ה' אינו מתגלה.

זו תובנה ראשונה. אסור לנו להיות אדישים, סתם להתעלם. ההתעלמות הזו בעייתית כמעט כמו המעשה הרע עצמו.

אך ישנה תובנה נוספת, חשובה לא פחות.

כוחם של הלוויים הגיע בלי קשר לייחוסם או למעמדם המשפחתי. מעלתם הרבה נבעה רק מכח ההירתמות למשימה, מכח היענותם לקריאת משה, מי לה' אלי.

עד היום חוזרת הקריאה ומהדהדת גם באוזני תושבי העולם. כל כך הרבה דברים סביבנו טעונים שיפור, כה רבים הם התופעות עליהן אנו יכולים להשפיע ולהוסיף.

אין זה משנה מה הרקע ממנו הגיע האדם, איש לא מתעניין מהיכן הוא ומה עבר עליו.

'ולא שבט לוי בלבד. אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים' (רמב"ם, שם, י"ג).

כל אחד יכול. כל אחד מסוגל להיות חלק, לקחת אחריות.

חובה על כולנו לא להתעלם, וכל אחד מאתנו יכול להאיר ולרומם את עצמו ואת כל הסובב.

בהצלחה לכולנו!