עקבות בחול
בפרשתנו אנו קוראים על דברי ה' אל משה, המתייחסים לתקופה בה עתידים בני ישראל לחטוא ולעונש שיגיע מחמת כך:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (דברים, לא, טז-יח).
בתוך בשורת הקושי והבטחת הצרות, שתולות מילים ועצות המסבירות לנו את דרכי ההתמודדות בשעות הקשות וצורת הבנת הזמנים החשוכים.
הגאון רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל מדקדק בהקדמתו לספרו אבי עזרי (נשים), כי יש שינוי בין הלשון בתחילת הפסוקים לסופם. בתחילה מבטיח הקב"ה גם רעות רבות וגם צרות. אך בחשבון הנפש של העם אנו עדים להתעלמות מה'צרות', והתייחסות ל'רעות' בלבד. 'מצאוני הרעות האלה'.
הרב שך, שכתב את הדברים בשנת תש"ח, מתוך ירושלים אשר כלשונו 'נתונה כיום במצור ובמצוק, מבחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה' מבאר כי ישנו הבדל בין ה'רעה' ל'צרה'. הרעה היא הסיטואציה הקשה בעצמה, המצב הלא נעים והמורכב בו אדם נמצא. אך הצרה היא המועקה בה נמצא האדם כתוצאה ממצבו, התחושות הפסיכולוגיות הבאות לאיש מכח קשייו ומצוקותיו (כתרגומו של אונקלוס – ועקן).
כאשר אדם מרגיש שהוא מתמודד לבד, שכל קשייו נופלים עליו משומקום, הוא יכול להשתגע. כל כך הרבה מורכבויות, מצב כל כך קשה, איך אפשר להמשיך הלאה? המועקה והלחץ אוכלים בכל פה. אך כאשר אדם שם לב פתאום שיש סיבה לכל זה 'על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה', זה לא מגיע סתם, יש כאן מסר, נשמעת כאן קריאה אלוקית לחזרה, הרי שהמועקה והצרה מתפוגגות, הקושי והרע עדיין קיימים, אבל כשיודעים שמאחורי ההסתרה נמצא 'אנוכי', יש בורא שמעביר אותנו בתהליך הזדככות. קשה וכואב, אבל מתוך אהבה ותשומת לב.
חז"ל במסכת מגילה מחפשים מקור לאסתר המלכה מן התורה. הפסוק אותו הם מביאים הוא הפסוק שלנו 'ואנוכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא'.
לכאורה יש לשאול, מדוע פסוק זה מגדיר את אסתר לבדה? הפסוק מדבר על תקופה של הסתר פנים, ולכאורה כל הדור שלה חווה את ההסתר הקשה. מדוע זה מגדיר רק אותה באופן ספציפי?
שמעתי מהגאון רבי יוסף ג'יקובס שליט"א הסבר נפלא.
באו נתבונן יחד, נתאר לעצמנו את הסיטואציה.
סוף המגילה, הנס התרחש, הגזירה בוטלה כולם חוזרים הביתה עם חיוך.
'והעיר שושן צהלה ושמחה'.
חוץ מ...אחת.
חוץ מאסתר!
אסתר חוזרת שוב לביתו של המלך, שוב צריכה לחיות בביתו של אחשוורוש, בנה, דרייווש, גדל כגוי לכל דבר... היא היחידה שלא נושעה! היא היחידה שלא ראתה את הגילוי בעיניים! היא חוזרת לבית המלך וכולם שכחו ממנה...
אבל האמת היא שאסתר שמחה בהחלט. אסתר ידעה לפני כולם שיש מנהיג לבירה. גם כשזה נראה רע יש מישהו שמסובב את הכל על הצד היותר טוב. אסתר בטחה בה' כשנגזרה הגזירה, אסתר בטחה בה' כשהגזירה התבטלה, ואסתר המשיכה לבטוח גם כשהגזירה האישית שלה המשיכה והתקיימה, גם כשהיא נאלצה להמשיך לגור בביתו של עריץ רשע.
אסתר מסמלת את האמונה בתוך ההסתרה.
איזה פסוק מגדיר את אסתר ואת חייה? הפסוק שמדגיש את היכולת לראות את ה'אנוכי' גם בתוך ההסתרה הכפולה.
והמסר הזה ממשיך אתנו הלאה, לדורות האחרונים. גם כשנראה שהכל חשוך וקשה, אנו יכולים להתעודד ולשמוח כשאנו יודעים שיש יד מכוונת. אבא שאכפת לו ודואג לנו.
***
צורת ההיחלצות מהקשיים, צורת התיקון, צמודה וכתובה מיד אחר כך:
וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (שם, יט).
ה'שירה', על פי מפרשי התורה, היא התורה כולה.
בימים אלו, עשרת ימי התשובה, אנו חוזרים ומבקשים 'זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים 'למענך' אלוקים חיים'. למענך. כיוון שתכלית חיינו היא להגדיל ולרומם את שם ה' בעולם, ללכת בדרכיו, לקיים מצוותיו ולהרבות את כבודו, הרי שאנו מבקשים את המשך החיות למענו, על מנת שנוכל להמשיך בדרך המובילה לגילוי היחוד השלם. זוהי שירת התורה, שירת החיים.
חכמים למדו מכאן חיוב לכל אדם לכתוב לעצמו ספר תורה, אפילו אדם שיש לו ספר תורה כירושה מאבותיו צריך לכתוב לעצמו ספר חדש. מדוע?
המסר אותו מעבירה לנו התורה פעמים רבות, מופיע כאן בבירור. לכל אדם יש את 'ספר-התורה-שלו', לכל אחד יש את התפקיד שלו, כל אחד צריך לקיים את המצוות מתוך אינדיבידואליות וייחודיות ולא רק כי כך גדל וחונך. גם אדם שיש לו את הכל ירושה מאבותיו צריך לעמול ולכתוב את שירת חייו בעצמו, למצוא מי הוא ובמה הוא ייחודי.