שגרה של חסדים
משהו מאוד דרמטי קורה השבוע בפרשה, בלי שכמעט שמים לב. אירוע מקומי שגורם לשינוי משמעותי, מרגע ההתרחשות ועד ימינו אנו. אברהם קובר את שרה.
עשרים דורות כבר חלפו מאז השי"ת נפח רוח חיים באדם הראשון. עשרים דורות של אנשים שבאו והלכו, חיו ומתו. עד עכשיו לא שמענו על אף אחד שנקבר. ידענו במעומעם זה קורה, כבר בפרשת בראשית נאמר לאדם הראשון: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית, ג, יט). אך עד לפרשת חיי שרה לא למדנו על אף אחד שנקבר.
במפתיע, החל מפרשת חיי שרה, כמעט כל תיאור על מוות של אחד מהדמויות בתורה מלווה בפירוט אודות קבורתו. מה שבמשך עשרים דורות היה לא רלוונטי כלל הפך להיות חלק מהמידע החשוב שמוצמד כמעט לכל מוות ופטירה בחמשת חומשי התורה.
הדבר טעון ביאור, בפרט כאשר אנו לומדים את המדרש בתחילת הפרשה המתייחס למעלת החסד של אברהם אבינו.
לו היו מבקשים מאיתנו לתת דוגמה למפעלי החסד העצומים של אברהם אבינו, סביר להניח שהיינו מזכירים מיד את הכנסת האורחים המפורסמת שלו. הכנסת האורחים היתה המצאה מיוחדת שלו, נוהל שרק איש אוהב חסד כאברהם יכול היה לקיים באופן בו הוא עשה זאת.
כולנו מכירים את המדרשים על ארבעת הפתחים, על האוכל, על השתיה ועל הלוויה לה זכה כל אורח. אין ספק כי בעינינו, חסדו של אברהם בולט במיוחד במצוות הכנסת האורחים אותה ייסד והנחיל לבניו ולזרעו. אך זו לא הדוגמה אותה מציין המדרש בפרשתנו.
וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם (בראשית כג, יט), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כא, כא): רֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד. רֹדֵף צְדָקָה, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, יט): וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה. וָחֶסֶד, שֶׁגָּמַל חֶסֶד לְשָׂרָה. יִמְצָא חַיִּים, (בראשית כה, ז): וּשְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם מֵאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וַחֲמִשָּׁה שָׁנִים. צְדָקָה וְכָבוֹד, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אֻמָּנוּתִי גּוֹמֵל חֲסָדִים, תָּפַשְׂתָּ אֻמָּנוּתִי בּוֹא לְבשׁ לְבוּשִׁי (בראשית כד, א): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים. (מדרש רבה, נ"ח, ט).
מהו החסד המאפיין את אברהם? קבורת שרה. העובדה הזו מפליאה במיוחד כי אפילו בתוך הדיון שמקיים אברהם עם בני חת מתברר כי קבורת מתים לא היתה רעיון חדש. הם עצמם מציעים לו בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ. היו להם קברים, הם הכירו את הנוהל. אדם מת, קוברים את גופתו. מדוע העובדה שאברהם קבר את שרה נחשבת לעובדה מיוחדת כל כך? מה מיוחד בקבורת שרה שהפך למאפיין-חסד ייחודי, כזה שעולה על הכנסת-האורחים של אברהם? מה היה בקבורה ההיא שגרם לשינוי הנפלא בתיאור מאורעות התורה? מדוע מעכשיו חשוב שנדע על קבורתן של דמויות ההוד בתורה, מה שלא היה רלוונטי עד עכשיו?
•
כאשר אדם מת אין לחברה הרבה ברירה. צריך לסלק את הגופה מעל פני האדמה. גופה שלא נקברת מסריחה, נרקבת וגורמת לזיהום סביבתי. מעשה הקבורה הוא מעשה מתבקש של חברה שאינה רוצה בהתגוללות של גופות ברחובותיה.
במשך עשרים דורות בני האדם סילקו את הגופות. הם קברו את הגופות כחלק מאורח החיים התקין של החיים, ללא קשר לאדם המת.
ואז הגיע אברהם.
אברהם חידש אורח-חיים חדש. דרך חדשה להתנהל בחיי היומיום. וכך מלמד אברהם: גם את הפעולות היומיומיות שנעשות באופן קבוע, אפשר לנתב לטובת מישהו אחר. גם את המעשים שצריך לעשות בלי-קשר לאף אדם אחר, אפשר להפוך למעשה של חסד ונתינה. את הקבורה צריך לעשות, אין ברירה. אבל אפשר לעשות את אותו המעשה מתוך מקום של כבוד לנפטר ולצלם האלוקים שלו. אפשר להפוך את המעשה האגואיסטי של פינוי הזירה מפסולת, למעשה של חסד-של-אמת, נתינה אינסופית מהמקום הכי נקי בלב.
מרגע זה ההתייחסות לקבורה השתנתה לחלוטין. מפעולה טכנית שצריך לעשות כאשר אדם מת, הקבורה הפכה למשהו שמייחס כבוד לנפטר. מפעולה אנוכית של אדם שלא רוצה שיהיה משהו לא נעים בסביבתו, הפכה קבורת המת למעשה אלטרואיסטי, נתינה ללא רצון לקבל משהו בחזרה, חסד, במובן הכי טהור ומרומם שלו.
החל מתיאור קבורת שרה הפכה הקבורה לחלק בלתי נפרד מתיאור הדמות אותה מבקשת התורה להעביר לנו. אין כאן פעולה שגרתית אלא משימה של כבוד ותפארת לאדם שהסתלק מעל פני האדמה.
•
המסר הזה חשוב במיוחד. יש הרבה דברים שאנו עושים בחיים, פשוט כי צריך. אנו יוצאים לעבודה, לקניות, לוקחים את הילד לרופא ועוצרים במעבר חציה כדי לאפשר להולכי הרגל לעבור. אלה דברים יומיומיים, שגרתיים, חלק ממה שאנו עושים בעולם הזה באופן תמידי.
אברהם מלמד אותנו לעצור רגע ולהקדיש מחשבה לפני שאנו עושים מעשה כזה.
רגע קטן של מחשבה יכול להפוך את אותה פעולה שגרתית ופשוטה לפעולה מרוממת ומגדלת.
בחיים כאלה טמון הסוד למידת החסד המיוחדת של אברהם. אברהם אבינו לא רצה רק להשלים את החסר לאחרים. הוא רצה לעשות טוב בגלל שהוא עצמו היה סמל של טוב.
חכמים באבות דרבי נתן מתארים כיצד אברהם יצא מגדרו והעניק לאורחיו מעבר למה שהם היו צריכים או למה שהם הורגלו. את שאין דרכו לאכול פת חיטים האכילהו פת חיטים, את שאין דרכו לאכול בשר האכילהו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין השקהו יין. הוא לא מילא את החיסרון של האחרים, הוא הקדיש מחשבה למעשים שלו ועשה אותם מתוך תחושה של הטבה ונתינה פנימית ואמיתית.
הסמל של חסד-אברהם הוא הקבורה. זהו מעשה שמחשבה-טובה הופכת אותו למעשה מרומם ונעלה. זהו מעשה שמלמד אותנו, ההולכים בדרכו של אברהם, כי בכוחה של מחשבה קטנה אנו יכולים להפוך את חיינו השגרתיים והיומיומיים לחיים של חסד ונתינה, חיים שגורמים לנו להפוך לאנשים טובים יותר וגורמים לסביבתנו להיות במקום נעים וטוב בהרבה.