תורה ציווה לנו!
את פרשת השבוע איננו קוראים במסגרת קריאת הפרשיות הרגילה. היא נקראת בחג 'שמחת-תורה', כחלק מאירועי היום המציין את חתימת קריאת-התורה השנתית.
מלבד העובדה שזו הפרשה האחרונה בתורה ולכן הגיוני שנקרא אותה במעמד הסיום, יש בה מספר מסרים אשר תורתנו מבקשת להעביר לנו דווקא בשעות של סיום, סיום שבעצם מכין אותנו להתחלה חדשה.
פרשת 'וזאת הברכה' מתרחשת אף היא במין טקס של סיום והתחלה. עם ישראל נפרד ממנהיגו, מסיים את תקופת ההנהגה בידי הנביא הגדול מכולם, ועובר לחיים בארץ המובטחת.
וכך פותחת הפרשה:
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ: (דברים, לג, א).
משה. איש האלוקים. המנהיג שהוביל את עם-ישראל בכל הדרך הארוכה שעברו בשנים האחרונות, עומד למות. והוא נפרד מהם, בברכה.
אנו מצפים לשמוע כעת, לאחר הקדמה זו, ברכה. לא כך?
אך משה פותח במשהו אחר. בתיאור היסטורי. חזרה על מעמד הר סיני:
וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ: אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (שם, ב-ה).
מדוע? איך מעמד הר סיני קשור לברכה אותה מבקש משה לברך את צאן מרעיתו לפני מותו?
ואם אנו מדקדקים בהקדמת-ברכה זו, נשים לב למשפט שנראה קצת תמוה: 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב'. מי אומר את המשפט הזה? משה רבינו עצמו, בגוף שלישי? אז מדוע הוא אומר 'לנו'? זה צריך היה להיות יותר בכיוון של 'תורה ציווה לכם משה'! דבר זה טעון ביאור.
מסביר רש"י דבר נפלא. מלבד הפשט הפשוט של הפסוק טמון כאן מסר מכונן, שעתיד ללוות את עם ישראל כל חייהם: 'אף חובב עמים: אף בשעת חיבתן של האומות שהראית להם פנים שוחקות ומסרת את ישראל בידם'. עד היום, אומר משה רבנו, התרגלנו להיות 'העם הנבחר'. התרגלנו לניסים קבועים, לחיים בידיו של הקב"ה. אבל יבא יום וייראה שזה ישתנה. יבואו ימים חשוכים בהם אלוקים יראה פנים שוחקות לאומות העולם. יבואו ימים בהם גויים שפלים יוכלו לטבוח ללא רחם את בני ישראל. יגיעו שעות קשות בהם נידמה כצאן שהולך לטבח, להרג, לאבד, למכה ולחרפה.
ומה יהיה אז עם העם? מה יקרה אז לחיבור של 'ישראל ואורייתא וקודשא-בריך-הוא'?
ממשיך רש"י ודורש את הפסוק. מבהיל.
'כל קדושיו בידך - כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך ולא משו מאחריך ואתה שומרם. והם תכו לרגלך - והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך. ישא מדברותיך - מקבלין גזירותיך ודתותיך בשמחה'.
הם עתידים להתכנס להם, בגיטאות ובמחנות, בריכוזים ובקולחוזים, ולקבל גזירותיך ודתותיך באהבה. לא משנה מה ייעשה להם. לא משנה מה יעבור על העם. גם תוך כדי השמדות-המוניות, פוגרומים ופתרונות-סופיים, עתידים בניך להתכנס תחת צלך. וכך הם יאמרו:
'ואלה דבריהם: תורה - אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב אחזנוה ולא נעזבנה'.
אחזנוה. לא נעזבנה.
זו ההקדמה לברכתו של משה. העם הזה לא נמדד כשהולך לו טוב. העם הזה לא נמדד כשהמן מחכה לו בכניסה לדלת והבאר מוכנה להרוות את צמאונו. לא.
העם נמדד בשעות הסבל והקושי שלו. בשנות הרדיפות והקשיים. בצרות ובמצוקות. שם, במצב המשתק והבלתי נתפס, מתגלה העם במלא יפעת הדרו. ושם, מבין הפוגרומים והטביחות קמה וגם ניצבה קומתו של העם הנפלא הזה. 'ראויין אלו שאברכם'.
וכך גם נבחן כל אדם באופן פרטי. גדלותו של האדם אינה נמדדת בחייו היפים, הקלאסיים, כשהכל זורם והולך טוב. אדרבה, דווקא כשהכל נראה אבוד. דווקא כשהעסק מסתבך, הפלונטר נראה ללא מוצא, אז נמדד האדם. האם הוא מצליח להרים את עיניו גבוה ולראות את אביו שבשמים שמחכה רק לו? האם הוא מצליח ללחוש לעצמו, בקושי ובשמחה, בכאב ובעונג 'תורה ציווה לנו משה, ולא נעזבה'?
אם הוא מסוגל, ראוי הוא שיתברך.
***
להשלמת המאמר, מתאים מאוד להוסיף רעיון חשוב מבית מדרשו של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל.
לאחר הקדמתו זו של משה, הוא מתחיל לברך את השבטים. הוא פותח בשבט הבכור, ראובן:
יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר: (שם, ו).
בעוד השבטים האחרים קבלו ברכה שהותאמה למידותיהם ולסגנונם, ראובן מקבל ברכה שנראית, על פניה, סתמית כזו. יחי ואל ימות. מה פירושה? ואיך ברכה זו מתקשרת להקדמה שעסקה בשבחה של תורה?
כך מסביר הרב הירש.
לכל שבט היו תכונות מיוחדות. בני ראובן קבלו תכונות של הנהגה, של שלטון. הם נועדו להנהיג את אחיהם, שבטי ישראל. אך הם לא זכו. לא זכו, ומשום כך נשארו ללא אף תכונה מאפיינת. ראובן הפכו להיות אנשים רגילים. בלי שום ברק ייחודי ומייחד.
אומר להם משה רבינו – קחו לכם את התורה כתורת חיים. אדם שעוסק בתורה אינו 'עוד אחד'. לכל אדם יש את החלק המיוחד שלו בתורה, לכל אדם יש את הטעם המיוחד שלו ואת הביטוי האישי שהוא מוצא בתורה הקדושה. אדם שמשקיע בדברי התורה, עוסק בהוראותיה ושקוע בהליכותיה, לעולם לא ייאבד בתוך שטף של 'לומדי-תורה'. הוא תמיד יידע להתייחד עם עצמו ולמצוא את האות המיוחדת שלו בתורה הקדושה.
***
אלו הם – חלק – מהמסרים של הסיום ושל ההתחלה.
התורה היא פרוז'קטור רב עוצמה. אור גדול שמגלה לאדם מיהו ומהו, ומאפשרת לו להוציא אל הפועל את כוחותיו הייחודיים והאישיים. וגם בזמנים קשים, מאתגרים, חשוכים, חסרי תקווה, יכולים אנו להתכנס תחת צלו של השי"ת, לישא את עינינו, להרגיש את אור ה' ולהתחייב. מורשה היא לקהלת יעקב. אחזנוה ולא נעזבנה.
הלוואי, שנזכה תמיד למצוא את נקודתנו האישית בדרכה של תורה.
הלוואי, שנזכה שכל אחד מאיתנו יידע ויבין מי הוא וכמה הוא חשוב לפסיפס הנפלא של עם ה'.
והלוואי, שנזכה במהרה לראות בעינינו איך כולנו כאחד, על עדותנו, קהילותינו מנהגינו ומנהיגנו, נעשה אגודה אחת, לעשות רצונו בלבב שלם.
אמן.